לפני תשעה חודשים, באוקטובר 2013, התחיל ד"ר יואב קלמוס לעבוד בקיבוץ. מי שטרם פגש אותו סימן שהוא מאוד בריא (טפו טפו) או שלא חגג יום הולדת ועדיין לא ביצע את בדיקות השגרה (נו נו נו – קבלו נזיפה). בשעת בוקר שקטה, למרות השלט "סגור" התגנבתי למרפאה הריקה– ו… לתומי חשבתי שזה יהיה ראיון רגיל ואפילו שלחתי שאלות מראש. אך כפי שקורה לעיתים קרובות התברר של"מרואיין" יש תכניות לגמרי שונות. רשימת השאלות נשארה מקופלת בתיק ואת מה ששמעתי, למרות שקצרה היריעה, אנסה להעביר כאן בקצרה.

במרפאה

ד"ר קלמוס בוחר להתחיל את הפגישה בהקראת שני סיפורים מתוך ספר בשם "סיפורי רופאים". לקט שערכו אנדרה מטלון (רופא משפחה ידוע) ועינת אברהמי שבאה מתחום הספרות. בחירת הסיפורים איננה מקרית, המסר של הסיפורים הוא : "כשחולה בא אל רופא המשפחה עליו לזכור שגם בצד השני יושב אדם!" והאדם הזה איננו "רק" הרופא. גם הוא נקשר למטופליו, מזדהה איתם, כואב את כאבם וכו' וכמובן יש לו גם את המצוקות שלו, הקשיים, הלחצים וכל מה שקורה לאדם במהלך יום העבודה שלו. יואב מגדיר זאת כך: "הרופא הוא התרופה, וגם חלק מהמחלה". ה"פרשנות" שלי: "קיומו של רופא משפחה מזמין אותנו, החולים, להסיר אחריות מעצמנו וגם לבוא ולהתלונן. לפעמים אפילו יותר ממה שבאמת צריך. מדוע? כי יש מי שישמע" (כאמור זה מה שאני הבנתי, לא מה שהוא אמר).

יואב מאוד מאמין ומקווה שאפשר ללמד את המטופלים להיות "פציינטים טובים" – שזה אומר מבחינתו להיות אותנטיים – ישירים וישרים. אשתמש בדוגמאות שסיפק לי כדי להמחיש את כוונתו: לחץ נפשי וצורך בהתאוששות הן סיבות מספיק טובות על מנת לקבל "ימי מחלה". לא צריך להמציא כאבי בטן. בדידות וצורך לשפוך את הלב הן סיבות מספיק טובות לבקר את רופא המשפחה. עוד משהו, חשוב להיות נחמד תמיד, גם כשבאים לטיפול. הרופא מושפע מהיחס של המטופל אליו כמו שהמטופל מושפע מהיחס של הרופא.

שאלתי מה לדעתו הדגשים החשובים בעבודה במרפאה קהילתית. "החלק הכי חשוב, מנדנד ומשעמם זה לעסוק ברפואה מונעת! לשכנע אנשים להתחסן, לא לשכוח בדיקות שגרה, הסברה נכונה, לא לוותר לפציינטים העצלנים ששוכחים, ולא מגיעים… ללמד אנשים לקחת אחריות על חייהם, לא להזניח את עצמם. לדעת יואב זה החלק שבאמת מציל חיים!

דבר נוסף בראש מעייניו הוא החיבור בהרבה רמות אישיות לקהילה בה הוא מטפל. לכן הוא בא עם משפחתו לטקס שבועות בגבעת חיים על אף שטקס כזה היה גם במושב שלו, שער אפרים. יואב רוצה להכיר את קשרי המשפחה, הקהילה הרב דורית, ומאמין בכל ליבו שקשר כזה יעשה אותו רופא טוב יותר. הוא רואה בכל מטופל את האדם ומנטרל את כל הרכילות והמידע שאנשים מספרים לו על אחרים. מאמין שיצליח תוך זמן קצר להבין את הקשרים הבין אישיים ולהכיר את כל חברי הקיבוץ. (אל תדאגו, כבר הסברתי לו שאני פה בגבעת חיים כבר 30 שנה ועדיין לא הבנתי מי של מי, ומי נגד מי.)

הוא בהחלט אופטימי ומאמין שחלק גדול מהיכולת של רופא לטפל בדברים החשובים, נובעת מההכרות האישית עם האנשים. לכן גם עזב את הרפואה הפנימית בבית החולים, בה התמחה ועבד בשנים הראשונות שלו כרופא. ד"ר יואב מתמיד במשך שנים ארוכות (20 ויותר) בטיפול ובעבודה במרפאה במושב בו הוא גר – וגם במושבים פורת (גוש תל מונד) ובארותיים. הוא אוהב את השוני והמגוון מבחינה אתנית ותרבותית, ומתחבר אל הקהילה, ואפילו מעיד על עצמו שלמד את השפות המדוברות ביישובים האלו – כך שהוא כבר מבין יידיש, ערבית, תימנית, הונגרית (כי למד רפואה בבית הספר האמריקאי בבודפשט) ועוד כמה שפות שלא הספקתי לרשום… (אז תיזהרו כשאתם מרכלים עליו).

יואב יודע על "המלחמה על מיקום המרפאה האזורית " ולדעתו חברי גח"א רק ירוויחו מהשינוי הצפוי כי יקבלו מקום מרווח יותר עם מגוון רב של רופאים מומחים, וימשיכו להנות מאותו טיפול המוענק להם כרגע ומאותו הצוות בדיוק. עוד יתרון: כל מי שאינו מרוצה ממנו יוכל גם להחליף רופא. יחד עם זאת, חשוב לדעתו לא לשכוח שלתושבים מקיבוצים שכנים יהיה המעבר הרבה יותר קשה, לא רק מהבחינה הטכנית. כמי שמתעתד לנהל את המרפאה האזורית, הוא מבקש לעזור להם במעבר ולהתחשב בקשיים שלהם. הוא מזמין גם את הציבור פה לקבל את הקהל החדש בסבר פנים יפות, כי ככל שיהיו כאן יותר מטופלים יהיה גם מגוון רב יותר של רופאים. יתרון נוסף שציין יואב: עבודה במרפאה אזורית מקלה על הלחץ הנפשי של הצוות, כי כעת, כשמישהו יוצא לחופשה, המטופלים שלו לא נשארים ללא מענה. (אתם ידעתם שגם לרופאים יש רגשי אשם? )

ומה עוד הוא עושה? (בדקה וחצי הפנויות שיש לו ביום) "ספורט – שוחה בבריכה שלנו. מטייל בארץ ובחו"ל, אוהב לעשות סקי. מטפל בגינה במעט שעות הפנאי שיש לי וכמובן גם מבלה עם המשפחה: אשתו, שאותה הכיר בביה"ס בבודפשט והיא רופאת שיניים ושלושה ילדים." בנוסף לכל אלו, בחמש שעות שבועיות שיש לו כרופא בקופ"ח כללית, הוא עובד כסקסולוג במרפאות שונות, כגון נשים, אורולוגיה וכד/ ואף מלמד רופאי משפחה את תחום הסקסולוגיה. ד"ר קלמוס מדגיש את החשיבות שיש למיניות טובה על איכות החיים של כל אדם. ולא, הוא לא מתבייש לדבר חופשי על הנושא. אז לא צריך לפחד מלהביך אותו.

לפני שנתתי ליואב להמשיך בשגרת יומו (אחרי שכבר גזלתי ממנה שעתיים) לא התאפקתי ושאלתי את שאלת מיליון הדולר: "מה הקטע עם הקוקו? " תשובה: "יש לי שיער מקורזל וקופצני, כשהייתי ילד תמיד הייתי חייב להסתפר קצר כדי להיראות מסודר. כשהיה כבר מותר גידלתי השיער, אבל כשהוא פזור זה שוב חוזר לסורו, אז הקוקו הוא פתרון טוב. עכשיו זה כבר הפך לסמל המסחרי שלי. בכל מקום בו אני עובד, תמיד בחג פורים יש מי שמתחפש לרופא עם קוקו. אחת התחפושות הכי מצחיקות הייתה של תימני, לא צעיר, שחבש פאה עם קוקו ושם אטמי אוזניים במקום סטטוסקופ" . בטלפון שלו יש המון תמונות שלו עם שיער פזור אבל אתם מקבלים פה את הגרסה המצונזרת – עם הקוקו. אה כן, וגם את הגרסא המצונזרת של השיחה. זה מה יש עד לפעם הבאה.