יחד עם כל התנועה הקיבוצית, יחד עם אונסק"ו שמעלה את אדריכלות הקיבוץ כמורשת עולמית ורוצה להנציח אותו – אנחנו נמצאים בתוך גל כללי שאי אפשר להתעלם ממנו, שקורא להתעורר ולשמור על ההיבט הפיזי של זהותנו כקיבוץ. מוקי צור קרא במפגש שהתקיים בעין-חרוד: "צריך להדליק את הדמיון, אם הנושא יהיה על השולחן – יהיה דיון, ויכוח, מסירת אחריות לחברים לא רק על ביתם ועל גדר ביתם, אלא על הישוב כולו! אנו עוסקים כאן בזהות של מקום ולא צריך לוותר לאף אחד…"

מתוך דברים אלו אני רוצה לצאת לשני כיוונים שלדעתי יאפשרו התקדמות בדרך הנכונה:

א. "מסירת אחריות לחברים" – שיחשבו, ידונו, יתווכחו, יביעו דעתם. זכותם של החברים להשתתף בעיצוב המקום בו הם חיים. זכות כל חבר להשתתף בהחלטה עד איזה גובה יתרוממו הבתים סביבו, כמה שטחים ירוקים יהיו בין הבתים וכמה עצים יתרוממו מעליהם, כמה שבילים בלתי סלולים יהיו דרוכים לרגליו, באיזה אופן בטוח וחופשי ירכבו הילדים על אופניהם וקשישים על קלנועיהם, האם ישמר הבית עם הרעפים האדומים, האם מתקני האשפה יהיו צנועים ואחוריים, האם יש צורך ב"מרכז קיבוץ". האם יבנו גורדי שחקים, מרכזי קניות, כבישים עם מסלולים יפרסו וכל עץ ודשא יימחקו לצורך מקומות לחניות פרטיות. כל איש ואישה יטפחו את סלונם ומטבחם, והיתר – מאי נפקא מינה.

אפשר לעשות זאת בהרחבת ועדת התכנון, בקיום חוגי בית שהחלטתם תחייב את המתכננים, ועוד.

ב. עם זאת נראה לי שהדרך הממוקדת יותר, וזו המבטיחה גם הקשבה לציבור, כבוד למורשת והבנה איך לשלב קידמה ושימור – היא לשכור את האדריכל הנכון. לאור התנועה הזו שמתרחשת עכשיו בקיבוצים רבים, ישנם שמות שכבר הוכיחו את עצמם כמחויבים לנושא. המפגש בין קיבוץ החרד לדמותו לבין אדריכל עם ערכים, יעוד והבנה יובילו אותנו למקום הנכון.

 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

42495896