זוכרים שבאחד העלונים הקודמים ציינתי שהסופים הם מורים רבי השראה?

הסופיזם הוא תורת הנסתר באסלאם. כמו הקבלה ביהדות.

וכמו שביהדות – הרבה מהמורים הגדולים הם מספרי סיפורים כך גם הרבה מהמורים הסופים הגדולים הם מספרי סיפורים.

ואני, החולה על סיפורים, מאז ימים רחוקים של ילדות, גיליתי, שיותר מרתק, קל ונעים לנהל את החיים בעזרת סיפורים ממקורות רבי השראה מאשר לקבל הוראות והטפות מוסר.

וכשגיליתי את זה, התחלתי גם להקשיב יותר לסיפורים האלה, ולא עבר זמן רב, עד שהבנתי שהסיפורים הללו זורמים בשני זרמים – חיצוני ופנימי. ומזינים אותי משני הכיוונים כאחד.

לפעמים הכיוון הפנימי מוסתר או מוסווה או לא מובן, ואז אני מתייחסת אל הסיפור כאל חידה, שהפתרון שלה יתגלה בפני כשיגיע הזמן…

הסיפור "איך תופסים קוף" היה בשבילי, עד לפני זמן קצר, אחד מהסיפורים האלה. חשתי את הזרם הפנימי אבל לא יכולתי להתחבר אליו ממש. ולאחרונה, כשהחיבור נוצר, החלטתי להביא אותו לעלון. מקווה שתיהנו משני הזרמים כי הם בהחלט מזון מעולה.

אז – איך תופסים קוף?

לפני הרבה שנים חי לו קוף, שאהב מאוד דובדבנים.

יום אחד ראה הקוף דובדבן יפהפה, שמשך את תשומת לבו. הוא ירד מהעץ כדי לקחת את הדובדבן, והתברר לו שהוא נמצא בתוך בקבוק שקוף. אחרי כמה ניסיונות להגיע לדובדבן, הבין הקוף שכדי להגיע אליו, עליו להכניס את היד לתוך הבקבוק ואז יוכל להחזיק בו. וכך עשה. הכניס את היד, תפס את הדובדבן ורצה להוציא אותה – ואז גילה שכף היד המחזיקה בדובדבן הפכה לאגרוף והוא לא יכול להוציא את האגרוף דרך צוואר הבקבוק.

כל הסיפור הזה לא היה אלא תוכנית למלכודת, שהוכנה על ידי צייד קופים, שידע איך קופים חושבים. הצייד, כששמע את יבבות הקוף, יצא ממחבואו והתקדם לכיוונו. הקוף ניסה להימלט, אבל בגלל שידו (המחזיקה בדובדבן) הייתה (כפי שחשב( תקועה בבקבוק, הוא נע באיטיות. לפחות, חשב לו הקוף – אני מחזיק בדובדבן…

והצייד תפס אותו. ומייד הכה את הקוף על המרפק, מה שהכריח את היד להיפתח, ואת הדובדבן – ליפול…

הקוף היה משוחרר מהבקבוק ומהדובדבן אבל שבויי בידי הצייד. והצייד השתמש בבקבוק ובדובדבן ואחרי שהביאו לו תועלת, נשארו שלו וברשותו. וכך גם הקוף…

והשאלה, שאני מפנה לעצמי היא:

מהו, בעצם, הדובדבן שאני מחזיקה בכל כוחי, שכל כך חבל לי לעזוב אותו, ובכלל לא שמה לב שהוא זה, שגורם לי לוותר על החופש?