בימים אלו מתקיימת בגלריה של קיבוצנו תערוכה נפלאה. הודות להחלטה אוצרותית יפה ועיצוב החלל, מקבלת הגלריה מראה חדש, כזה שטרם ראינו. קשה לתלות תערוכות בחלל קבוע לאורך שנים ולגרום לצופה המתמיד לראות את הגלריה באופן אחר. כשנכנסתי אל הגלריה הפעם, כך קרה. כצופה אדוקה של התערוכות בגלריה, הופתעתי. ההחלטה העיצובית על הכנסת לבני הבניין וקורות העץ, היא החלטה מכרעת בהקשר זה. היות ואלו חומרי הבניין, שהוא הנושא של תערוכה זו, היא מדויקת להפליא ומעניקה לתצוגת הצילום מראה רענן. המפגש בין יצירתו של עמרם נבו, לבין יצירתה העכשווית של אפרת אשל גם היא החלטה אוצרותית מעניינת, וככזו היא מאפשרת מפגש נוגע ללב עם האופן שבו כל צלם מתייחס לסביבה בה הוא חי. עמרם נבו התגורר וצילם את גבעת חיים בעדשת מצלמתו בין השנים 1952-55, בשנים הראשונות ההן נבנו בתי המגורים הראשונים של הקיבוץ, לעומתו מעמידה אפרת אשל את המשפחות הצעירות שזה עתה בונות את ביתם החדש בקיבוץ, כל משפחה בביתה שלה. הדיאלוג שנוצר בין הצלמים מעורר מחשבה על צילום ומקום. ועל הקשר העמוק שנרקם בין צלם לבין המקום בו הוא חי ומתגורר. אצל עמרם יש תיעוד של מקום שנבנה, תיאור תהליך ההתהוות של הקיבוץ, שימור והנצחה של רגעים בזמן, יסודות הווייתנו במקום הזה. רק צלם בן המקום יכול ללכוד במצלמתו את שגרת החיים, מראות חמקמקים, המספרים דרך עדשת המצלמה איך חיו במקום הזה כשרק הוקם. איך בנו בתים, באיזה מכונית הובילו סחורות ומצרכים, כמה האסבסט שבימינו אסור לשימוש היה חומר בנייה מבוקש. איך נראו השכונות החדשות של הקיבוץ לפני שהתכסו בצמחייה, מה לבשו, במה שיחקו, איך עשו פיפי, וכדומה. התאורה טבעית, הצלם כמתעד.