"המחדל", "רעידת אדמה", אלה הם רק שניים מהכינויים שדבקו במלחמת יום כיפור. 40 שנה חלפו ומוטי מגיש לנו ספר. אנחנו עדי המפתח. עדים מקרבה ראשונה. העדות שלנו, לא פג תוקפה, לא חל עליה חוק ההתיישנות.

אני מבקשת לדבר בשבחו של הספר. החל בכותרת ובעטיפה שנבחרו בקפידה ובטעם. הכותרת, "צרור חיים", מרמזת על "תהי נשמתם צרורה וגו" " אך לא רק. גם צרור חיים על משקל צרור פרחים, כי הם (הנופלים) היו בשיא פריחתם כשנקראו אל הדגל, וכל אחד ואחד פרח מיוחד וייחודי למשפחתו ולנו. אולי גם צרור פרחים המונח על הקבר בלב אוהב ומתגעגע… הצרור (שפירושו אגודה) הוא גם היחד שלנו, החיים, לפני, בזמן ואחרי המלחמה. מישהו אף הציע בפניי, צרור סיפורים המתאגדים לסיפור אחד. הכותרת "מתכתבת" עם "ספר החיים" הזכור לטוב, ויש גם רמז ל"בית חיים" וכמובן, גבעת חיים… והעטיפה, ציורו של ידיד, שדרת הברושים המוכרת בין היתר כנוף בית הקברות שלנו, המזכירה נרות נשמה, ומסמלת את שורת הנופלים ואולי אף מרמזת על הורי הנופלים שנשאו את נטל עצבונם בשתיקה מתמשכת, עד יום מותם, בבחינת "עצים מתים זקופים…". מאידך, מסמלת שדרת הברושים את עמידות העורף, את חומת המגן של הקיבוץ שלנו, הסוגרת שורות ומגינה על הקיים, וזה על זה, בתנאי מלחמה ושכול אינטנסיבי, ולהבדיל, חומת המגן של הלוחמים שהגנו עלינו בגופם (הפעם אין זו מליצה ריקה), ואף חזרו מן התופת.

הספר נרקם בחוכמה וברגישות. הן קל לגלוש לאמוציות ולקלישאות, אך הספר בפירוש אינו חוטא בהן. דווקא תיאור העובדות היבשות כביכול, כהווייתן, הוא שעושה את הריגוש. כך למשל סיפורו של ראובן השוכב פצוע קשה ב"סורוקה" ומתעקש לדעת "מי נהרג?", לאט ובחשש מונים באוזניו בני משפחתו שמות יקרים, די שסיפר כי כיסה את ראשו בסדין ונדם לדקות ארוכות. התיאור הזה אומר הכל, הן בימים הנוראים, כשהשבר היה כה גדול, היו ששאלו את נפשם למות, ומה סמלי יותר מכסות הסדין? וישנו סיפורה של דניאלה, המעידה על עצמה כי ברחה כשראתה את קצין העיר מגיע שוב אל המזכירות, כמו אותה אורה של דוד גרוסמן ב"אישה בורחת מבשורה", אלא שהיא מקדימה אותה בעשרות שנים. העדויות הן שטוות את הסיפור, ואלו הן רק שתי דוגמאות מני רבות.

מוטי מפליא להביא את הסיפור כלשונו, כמעט ללא הערות של מתבונן מהצד, ובעצם הבאת הסיפורים המשתלבים זה בזה כפסיפס, מתגלים עוצמת החרדה, הדאגה המכרסמת, הכאב, וערכו של הקולקטיב.

יפה ונכון היה לפתוח את הספר בתיאור מסכם של גבעת חיים בשנת 1973, עד כדי אזכור פרטים פרוזאיים על מצב ענפי המשק, החלטות אסיפה, נסיעות לחו'ל, יציאה ללימודים, ה"פינג פונג" הנצחי והחינני בין ארנון וותיקי הקיבוץ מעל דפי ה"פמפלט", כל זה מחזק ומדגיש את הקונטרסט בין "השקט שלפני הסערה" לבין הסיוט שהיה מנת חלקו של כל מי שחי פה אז. ולא רק פה. נכונה החלטתו של מוטי להציג בכל שלב גם סקירה של מה שהתחולל ב"חלונות הגבוהים", בשדות הקרב ובמצב הרוח הלאומי.

להופעת "צרור חיים" בימים אלה דווקא, יש חשיבות רבה. נידמה כי הספר יוצר במקומותינו שיח שלא התקיים מעולם. ראשית, בינינו, אך חשוב מכך הוא השיח הרב דורי, בין הצעירים לבינינו. השאלות העולות בעקבות הקריאה, הקשב, הצורך להבין, ההכלה, ההזדהות, מסירים (אם גם במעט) את המסך מ"ארבעים שנות שתיקה".

עוד אוסיף, כי בלהט העשייה, נפלו כמה טעויות מצערות. לגבי מי שנפל, ראוי וצריך לדייק בפרטים.

אני מאחלת ומאמינה של"צרור חיים" יהיו חיים משל עצמו. הוא יפרוש כנפיים, ימריא אל מחוץ לחצר הקיבוץ וירטיט לבבות רבים.