היה היה איכר אחד. חרוץ, נחמד וחכם.
יום אחד בא אליו ידיד ותיק שלו, להתארח.
ידידנו האיכר שמח לראותו. הרבה זמן עבר מאז שנפגשו ופעם הם היו ממש חברים טובים. הוא הזמין את האורח לארוחת ערב, ושניהם טרחו ובשלו והכינו את הארוחה, כפי שעשו כשהיו צעירים. וכשהמטעמים היו מוכנים – התיישבו להם השניים בניחותא – לאכול ולשתות.
כטוב ליבם ביין – התחילו לשוחח על כל מה שעלה בדעתם, כשלפתע נזכר האורח בדבר מה ואמר לידידו – "יש לי בשבילך הפתעה. בוא איתי מחר בבוקר ואראה לך אותה"
"אבל אני עובד בבוקר" – אמר האיכר.
"אני ממליץ לך מקרב לב לוותר על יום העבודה שלך מחר, ולבוא איתי. מבטיח לך שלא תצטער"…
עוד כמה דברי שכנוע – והאיכר הסכים לוותר על יום העבודה ולנסוע עם חברו ובלב שלם, שמחים וטובי לב, הלכו השניים לישון.
בבוקר קמו מוקדם. ארזו להם צידה לדרך. התיישבו באוטו של האורח ויצאו לדרכם.
כשהגיעו לאן שהדרך הובילה אותם – ראה האיכר מכונה ענקית עם כנפיים גדולות, זנב וגלגלים.
"מה זה?" – שאל האיכר
"קוראים לזה מטוס" – אמר חברו – "סידרתי לך סיור עם הסברים מפורטים על כל מה שיש במטוס: החלקים השונים, השעונים, היכולות, הביצועים. כל מה שתרצה לדעת.
וכך היה. ההסברים היו מאוד מעניינים. האיכר הקשיב במלוא תשומת הלב והיה מרותק לכל מה שראה ושמע. כשנגמר הסיור שאל אותו המדריך:
"נו? מה אתה אומר? מצא חן בעיניך?"
"מאוד. מאוד" – ענה האיכר – הבנתי איך עובד המנוע… מה תפקידן של הכנפיים… לשם מה הזנב… מתי משתמשים בגלגלים ואיך השעונים מכוונים ומתאמים בין כולם. רק דבר אחד אני לא מבין…"
"ומהו?" – שאל המדריך
"איפה רותמים פה את הסוס? …"
והשאלה שאני שואלת את עצמי – האם אני מתייחסת למוח שלי, שהוא מחשב ביולוגי עם פוטנציאל להתפתחות אינסופית, בעל כושר טיפוס לקומה ה-100 בכבוד הראוי לו?
או שאני רותמת אותו לסוס ומניחה לו להתהלך בנעימים במרחב הידוע, המוכר והחביב, של הקומה הראשונה של החיים הארציים?
Share this post
