בתחילת אותה שנה, קיבלנו לקיבוץ קבוצת עולים, רובם מפולין. הם היו ניצולי שואה אשר התחילו לבסס את חייהם בארץ. במוסדות המדינה החליטו לחוג את יום העצמאות כ"חג העשור, עם חגיגות-עם גדולות בערים ומצעד צבאי בירושלים (המחולקת עדיין) למרות שעדיין היה איסור להכניס צבא לעיר.

לקראת אותו היום פנה אלי שמואל מלי, בשם הקבוצה, וביקש לקיים נסיעה לירושלים ביום העצמאות. פניתי למזכיר הקיבוץ והוא לא אישר את הנסיעה בטענה, ש"אנו חוגגים בקיבוץ ולא בעיר, וביום זה על ההורים להיות עם ילדיהם".

כאשר מסרתי זאת לשמואל הוא ביקש לדבר אישית עם המזכיר. בפגישה זו אמר שמואל: "אנו, ניצולי שואה, עברנו תלאות רבות גם בשנים שלאחר השואה, ותמיד היתה לנו כמיהה לציון ולירושלים. לכן אנו שואפים להיות ביום גדול זה בירושלים."

המזכיר נעתר לבקשתו, אך הוסיף, שפרט למכונית ולאוכל, לא יוסיף דבר .

אני התנדבתי להדריך את הטיול (אליעזר נשאר בבית עם ילדינו), פניתי לבית ספר בעין-כרם והורשינו ללון שם בלילה. מיניתי את יונה ושאול אופיר (גם הם עולים חדשים) על האוכל. בעת ארגון הטיול פנתה גם קבוצת עולים מארגנטינה שהיו בקבוץ שברצונם להצטרף. המכונית הייתה המשאית של הקיבוץ, בה ישבו על ספסלים לאורך המכונית, והנהג היה אבּל (גם הוא עולה חדש) ובכל צומת שאל (בגרמנית): ימין או שמאל.

וכך, היו לי כארבעים עולים חדשים שלא ידעו עברית, ואיש מהם לא היה בירושלים לפני כן. האחריות עלי היתה עצומה, וכן גם החרדה, אך ידעתי את האושר של האנשים להגשמת חלום ישן.

יצאנו ביום הזיכרון בצהרים. הדרך הראשית הייתה כבר חסומה, ונאלצנו לנסוע דרך הקסטל, בין המחצבות. כמובן שהייתה שיירה. והנה עקפה אותנו מכונית מפוארת, והעולים זיהו בה את יו"ר הכנסת באותם ימים, זלמן שז"ר לימים נשיא המדינה. ההתרגשות הייתה רבה.

עברנו את עין-כרם, והגענו להר הרצל. בית הקברות הצבאי. המשכנו לכיוון העיר. עברנו את בית הכרם ופנינו מזרחה, והנה בהרף עין מצאנו את עצמנו במרכז האצטדיון של האוניברסיטה, ששימש בסיס ליציאה למצעד למחרת, מימיננו ומשמאלנו כל הטנקים והמשוריינים של צה"ל, ועד אשר המ"צ הורה לנו לצאת כלעומת שבאנו, ראינו את כל הודו וכוחו של צה"ל, ושוב רגע של סיפוק והנאה. נסענו לכיוון רמת רחל, והנה הצפירה ובאותו הרגע נדלקו כל אורות ירושלים לרגלינו, כמו מעולם אחר.

כמדריכת הטיול עמדה לפני הבעיה איפה לחנות ואיך להדריך את העולים לחזור בזמן הקצוב למקום המיועד. הגענו למרכז העיר, מצאנו מקום חניה, כל הרחובות היו מלאי אנשים חוגגים. הודעתי על פיזור לשעתיים וכולם יצאו לחגוג. אני כמובן חרדתי כל אותו זמן. לאחר כשעתיים החלו האנשים להתאסף וכל אחד מלא בחוויות. זה הצטרף למעגל רוקדים ברחוב. זה שמע תזמורת מכבי-אש מת"א, יש ונכנסו לבית-קולנוע בו הוקרנו "יומני כרמל" על ימי הקמת המדינה.

ושמואל מלי ורבקה פגשו את הנשיא יצחק בן-צבי עובר ברחוב ומברך את הקהל. איזו חוויה, רק בשביל זה היה כדאי לבוא.

ובשעה היעודה, למרבית הפלא, כולם התייצבו ואיש לא נעדר. נסענו לעין כרם, משפחת אופיר הכינה לנו ארוחה, וישננו על שולחנות הכיתה ועל הרצפה בבית הספר.

למחרת , המצעד נקבע לשעה 10.00 אך שוב הייתה השאלה איפה לחנות ולהיכן אפשר להגיע בזמן כדי לראות היטב את המצעד. כבר ב"בית וגן" מול הר הרצל נעצרנו, ומשם הלכנו ברגל עד האוניברסיטה. שוב דאגתי: איפה יעמדו? ואיך לא יתפזרו יותר מדי. אך גם כאן עמד לנו המקרה ונעצרנו ממש בכניסה לאוניברסיטה. חיכינו שם זמן רב אך היה נדמה שהמצעד הוכן במיוחד עבורנו: ראינו אותם באים מלפנים, וממש לעינינו פנו צפונה וראינו את המצעד לכל אורכו. "כל הכבוד לצה"ל"…

חיכינו עד שהקהל יתפזר, ואז בא אבּל עם המשאית וחזרנו הביתה

 ע י י פ י ם א ך מ ר ו צ י ם.

רבקה מלי במטבח