את הראיון ראובן התחיל בציטוט של שיר חסידי: "מפני מה, מפני מה ירדה הנשמה מאיגרא רמה לבירא עמיקתא"?

 ראובן, מאיפה הציטוט הזה?

"אני לומד עם חברים את פרשת השבוע וגם שירים וזהו שיר שנגע לליבי. בלק, במקום לקלל יצא מברך, ואני במקום מקולל יצאתי מבורך. אני נמצא היום במקום אחר לגמרי ממה שהייתי לפני האירוע. אנשים שמגיעים למצבים כאלה צריכים מהמקום הנמוך ביותר להתחיל לטפס."

ספר לנו על מה שקרה לך,

"לפני כשנה ומשהו היה לי אירוע מוחי. באותו רגע הרגשתי סחרחורת, נפלתי על הרצפה ולא יכולתי לקום. יכולתי לחשוב באותו רגע אבל צד שמאל שלי היה משותק לגמרי. דיברתי כמו שיכור. הייתי שבוע בבית חולים. בבית החולים המליצו לי על זריקה מיוחדת שמטרתה לעזור לי בהחלמה אבל התריעו שיש סיכון מסוים (נמוך) שמהזריקה גם הצד השני עלול להיות משותק. זו הייתה החלטה לא פשוטה. התייעצתי עם רופאים משפחה וחברים ובסוף הלכתי על הזריקה הזו, לשמחתי היא עזרה ולא פגעה.

אחרי השהות בבית החולים התחלתי בתהליך שיקום בבית לווינשטיין ברעננה. שהיתי שם חצי שנה. זו עבודת פרך ללמוד כל כך הרבה דברים מהתחלה. כמו תינוק. בבית לווינשטיין יש אנשים מסורים באופן יוצא דופן. בהתחלה לא יכולתי להתרכז אפילו בדברים פשוטים. היום אני מתאמן במשחקי מחשב (יש לי אייפד והנכדים מאד מבסוטים מזה…). עברתי טיפולים רבים, ואני עדיין עובר – פיזיותרפיה, הידרותרפיה, ריפוי בעיסוק, עיסויים ליד, ביופידבק, הצלבות למוח ועוד. אני לא רוצה להזכיר שמות של אנשים שטיפלו ומטפלים בי כי אני חושש שאשכח מישהו."

אז מה עושים אחרי פגיעה קשה כל כך?

"אתה בעצם נאלץ לעמוד בפני החלטה – או להמשיך ולרחם על עצמך ולשבת בכיסא גלגלים או לנסות לחזור לחיים נורמליים – דבר שדורש הרבה מאמץ פיזי ונפשי, והרבה עבודה סיזיפית."

טוב זה די ברור מה אתה החלטת. היה מאד מרשים לראות אותך בקיבוץ בטיולים הרבים עם אתי.

"קורים כל מיני דברים בחיים ותמיד צריך לקחת את הטוב מזה ולטפס מעלה. אני חייב להגיד שהאנשים בגבעת חיים הם פשוט נפלאים – שואלים כל הזמן, מלווים ומשתתפים.

ואם כבר הזכרת את אתי – אומרים שמאחורי כל גבר מצליח עומדת אישה. ואחרי כל גבר חולה ומשתקם עומדת כנראה אישה… אתי, ללא לאות תמכה ודרבנה לכל אורך הדרך ולא ויתרה. כל מה שאפשר לעשות לבד היא נתנה לי לעשות – "אין פינוקים – יש עבודה…" אתי היא אישה חזקה מאד, היא למדה את המקרה ובאינטואיציה חדה ידעה מה טוב ומה לא טוב."

ומבחינה פיזית מה מצבך היום?

"הרגל חזרה לתפקד בסדר. היד משותקת וכנראה שתישאר כך. אבל אני מסתדר עם יד אחת."

תרחיב מעט על לימודי פרשת השבוע

"אנחנו נפגשים, קבוצת חברים טובים אצל דוד קראוס, לקבלת שבת וללימוד פרשת השבוע. אנחנו יושבים ומנסים לנתח את הפרשה וגם שרים שירי שבת. הדיונים בפרשה מתייחסים לנושאים של החיים – יחסים בין אנשים, בין אדם למקום, וזה גם מתרחב לנושאים אקטואליים בקיבוץ, ופוליטיקה במדינה שלנו."

מה בכל זאת חסר לך?

"רשיון נהיגה מאד חסר לי. זה בתהליך שאני מקווה שייגמר בשבועות הקרובים. עברתי ועדה מיוחדת שאישרה לי את הרישיון. הם עשו לי בדיקה קוגניטיבית ופיזית והחליטו שאני כשיר לנהיגה. עכשיו זה הליך בירוקרטי. מבחינתי זה יהיה כמו לצאת מעבדות לחירות ברגע שאוכל לנהוג.

חוץ מזה הייתה לי סירה ונהגתי לשוט הרבה, בעיקר בים התיכון – לטורקיה וליוון. זה חסר לי מאד, ואני רוצה לחזור לזה."

ראובן, ברור שעברת מהפך גם כלפי האנשים.

"לפני האירוע, הייתי אדם אחר לגמרי, לא ראיתי אנשים בכלל, חייתי בתוך בועה. בועה שהתפוצצה. הייתי כל הזמן כעוס וממורמר. ככה אנחנו, הקיבוצניקים, זו ההגנה שלנו. היום אני לא צריך את ההגנה הזו. אני יודע שזה נשמע קצת כמו פסיכולוגיה בגרוש אבל הייתי צריך לעבור את כל זה כדי להבין את הדברים הבסיסיים בחיים ואת הקשר עם אנשים.

היום אני יודע ליהנות מההנאות הקטנות של החיים. אני רואה אנשים בשבילים, מדבר איתם, גם עם הילדים. לפני זה לא הכרתי אף אחד.

כדאי להשקיע באנרגיה טובה במקום לריב מריבות אידיוטיות (סליחה על המילה), ולהשקיע בהבנה ובוויתור. אנשים צריכים לזרום ולראות את הכוס המלאה. תאמינו לי אני יודע…"