שיתוף על החוויה שלנו כהורים שהחליטו לשלוח את ילדותיהם לבית ספר אחר, בית ספר אופק באלישיב שפועל על פי עקרונות חינוך ולדורף. חשוב לי לציין שאין בכתוב ביקורת על החינוך הממלכתי, שלא התנסיתי בו כאימא, אלא תיאור חוויותינו בחינוך ולדורף.

לפני שנתיים וחצי, כשהחלו הדיבורים על כיתה א' החלטנו לחפש לגיל בית ספר "אחר". עוד לפני שהיא נולדה ידעתי שאשתדל לא לשלוח אותה לבית ספר רגיל. ההחלטה הזו הבשילה אצלי כשלמדתי לתעודת הוראה ובמסגרת הלימודים היה לנו קורס שהיה מורכב מסיורים בבתי ספר שונים ברחבי הארץ, אז נחשפתי לכך שיש הרבה דרכים לחנך, רובן, מצאו חן בעיני יותר מבית הספר הקונבנציונאלי.

בבוא הרגע, שנה לפני הכניסה לכיתה א', יצאנו לסיור בתי ספר באזור. בתוכנית היו בית הספר האנתרופוסופי באלישיב, בית הספר הדמוקרטי בחדרה ובית הספר הדמוקרטי בגבעת אולגה.

מה שחיפשנו זה מקום שיהיה בית חינוך. מקום שמקנה ערכים ושיצייד אותה בכלים להיות מאושרת ומוגשמת בסופו של דבר כבוגרת.

מטעמי נוחות, נגישות וקירבה התחנה הראשונה הייתה מרכז אופק, בית הספר האנתרופוסופי באלישיב, זו גם הייתה התחנה הסופית ולא המשכנו הלאה.

אז מה זה בכלל החינוך האנתרופוסופי? ולמה נשבנו בקסמו אז ועדיין היום?

חינוך אנתרופוסופי נקרא בכלל חינוך ולדורף, ולא חייבים להיות אנתרופוסופיים כדי ללמוד בבית הספר.

ביסוד התפיסה החינוכית עומדת החשיבות שבמתן לילד את מה שנדרש לו על פי המקום ההתפתחותי בו הוא נמצא, בהתאם לגילו.

על פי התפיסה, ניתן לחלק את התפתחות האדם, מינקות ועד בכלל לשביעונים, לכל 7 שנים יש את המאפיינים ההתפתחותיים שלהם.

דבר נוסף שהלהיב אותנו הוא ההתייחסות ההוליסטית לילד. הילדים, כבר בכיתה א' לומדים מוזיקה. לא כדי שיהיו נגנים דגולים, אלא כדי לפתח את ההקשבה שלהם. הם לומדים לסרוג כדי לפתח את המוטוריקה העדינה ואת המוח. הם מתחילים את היום במסלול בוקר של כחצי שעה משום שפעילות גופנית ממריצה ומאפשרת ריכוז במשך היום. הם לומדים לקפוץ בחבל כי זה מפתח מוטוריקה גסה ומאפשר הקשבה לקול פנימי שמאפשר תיזמון עם החבל.

הם לומדים ערבית ואנגלית כדי לפתח פתיחות וסובלנות לתרבויות אחרות.

פעם בשבוע הם יוצאים לטיול רגלי בסביבה במקום ללמוד, שעל כך אין עוררין כמה זה חשוב.

בסופו של דבר בית הספר מלמד את תכנית הליבה של משרד החינוך, וילד בוגר בית הספר אמור להיות מוכן למבחני הבגרות וללימודים גבוהים בהמשך, הקצב הוא שונה בכיתות הנמוכות, שאז, על פי התפיסה, הילד עוד נמצא במקום בו עוד אפשר לפתח את הדמיון ומיומנויות אחרות ולכן הדגש הוא על כל מה שכתבתי למעלה ולא על לימוד קריאה למשל.

לפני כשבועיים יצאה כל כיתה ב' ל"שבוע טבע", שבוע בו כל בוקר הגיעו הילדים ל"מחנה" שהקימו ביער חדרה ושם בילו את יום הלימודים.

הם הקימו אוהלים אינדיאנים, טבון מושקע, פינת מטבח, נול לאריגה, ציירו על חולצות, בישלו, הכול עם מחנך הכיתה וצוות המורים המקצועיים שהגיעו ליער בשעות שהיו אמורים ללמד את הילדים בכיתה.

יום אחד הם נשארו עד 16:00 ביער ואז הצטרפנו, המשפחות, לפעילות משותפת של הכנת מקל גשם ופיקניק משותף – כייף חיים.

בפועל, גיל אוהבת ללכת לבית הספר. היא מאוד מעריכה את המחנך שלה שמהווה דמות חינוכית עבורה ועל פי התפיסה גם ילווה אותה עד כיתה ח'. מילה שלו היא מילה והסמכות שלו בלתי מעורערת בעיניה.

יש לכך גם מחירים. בראש ובראשונה, ההחלטה להוציא את הילד ממערכת החינוך אליה הולכים כל הילדים בישוב. למרבית הילדים בכיתה, שמגיעים ממושבי האזור ואח"כ הולכים הביתה, המשמעות היא ניתוק מוחלט מהחברה במושב. אנו מקווים שהעובדה שגיל מגיעה למרכזון בצהריים ובחופשים תאפשר לה להיות פעילה ושותפה בשתי חברות שונות, אבל ימים יגידו.

מחיר נוסף, שבעיני הוא דווקא ברכה, הוא המעורבות ההורית הגבוהה והתובענית שנדרשת בבית הספר. הרבה מאוד אספות הורים ופעילויות משותפות עם הילדים בבקרים כשאנחנו עובדים. הברכה בכך היא שאנחנו חייבים להיות מעורבים ולמרות העומס יש הרבה מאוד נקודות חיוביות בשותפות ובקהילה שנוצרת בתוך הכיתה.

אני חושבת שיש בחינוך וולדרוף שמירה על ערכי הבסיס. מלמדים את הילד להתבונן בטבע, ליצור, להפעיל את כל החושים שלו, קצת מה שהיה לנו כשהיינו קטנים.

לנו זה נראה חשוב…