ידידי מילו (מילן) צ'רבינקה ז"ל. לא יכתבו כאן דברי ימיו. ייכתב כיצד ומתי התחברנו. הוא שורד את השואה ומגיע עם כמה חברות וחברים לגבעת חיים – הקבה"מ.

הם משתכנים בצריפים שמצפון למשק. השכונה נקראת "הצפון". צעירים, רוח אחרת והווי אחר, זכרונות קשים, צלילי ילדות שונים, הרבה חיוכים ושמחת חיים. לפתע, בערבים, מתחילים להישמע משם צלילי טנגו, וואלס, רומבה, פסודובלה, סלאוו ועוד. בקיבוץ מכירים אז רק את ה"הורה" ו"קומה אחא" והנה רוח וריקודים אחרים. צעירי הקיבוץ לומדים אצל מילן וחבריו את מה שנקרא אז "ריקודים סלוניים". מילן הוא אחד מטובי המחוללים שם. הוא עובד בחקלאות ומשחק כדורגל בקבוצה של הקיבוץ וגם בהפועל חדרה. אנחנו רואים ולומדים סגנון אחר ומקצועי יותר בכדורגל. תוך פעילותו בארגון הסניף הוא מלמד ומכניס כמה מאיתנו לשחק בקבוצה של הבוגרים. בראיונות שעשיתי עימו יותר מאוחר הוא יאמר עלינו:"…נכון, לנו היה הידע והניסיון על המגרש אבל אתם הייתם ילדים שידעו להקשיב, להתאמץ ולשחק עמנו ביחד."

מילן הוא "סטופר" (הבלם בעברית) והוא מחפה על "חורים" ו"פאשלות" שיענקלה הורוויץ ואנוכי עושים. 15 שנה הוא מלמד ומשחק איתי ונוצרת בינינו מין אחוות יחידה. כשאנחנו חוזרים לשכונה ממשחק במקום אחר חברים שואלים אותו: "נו, מילן… כמה היה?"

אמצע שנות החמישים. מרים, מילן וילדיהם שכנים בבית אחד לשלוש משפחות: כפרי הזקנים, כפרי הוריי, ומשפחת שיין. לפעמים אחה"צ אני מנדנד את תמר בתו על ידיי כאשר הוא עובד שעות נוספות.

בתחילת שנות השישים מצטלבות שוב דרכינו בעבודה. הוא מלמד אותי לעבוד על טרקטור "פרגוסון" חדש שהיה מונע על נפט וגם בנזין (לא פשוט!). לילות של ריסוסי ערפל ויופי של רסיסי-טל על ענבי הגפנים ועצי התפוחים, עם שחר שלאחר ליל העבודה, באים על שנינו כחוויה. ואני תמיד אומר לו:"אתה הה… סטופר הכי טוב שהיה בעמק חפר".

עוד שנים עוברות, שנינו כבר מבוגרים והקשר בינינו מתחדש ומתחזק.

הוא עובד במפעל "שורשים" ואורג שטיחים נפלאים בעבודת יד.

הוא מלמד אותי כמה שירים בשפה הצ'כית וגם כמה ברכות כגון "יאק-סה-מאש?"

מה שלומך? והתשובה: "דובז'ה" כלומר טוב.

עזב אותי ידיד אמת, היה שלום מילו.