נעניתי לבקשתה של היידי לשתף אתכם ב"מסע" שעברתי בחצי השנה האחרונה, בו תיעדתי את חייו של אברהם נאורי הנושק ל-90.

אברהם נמצא בבית הסיעודי בגבעת חיים מאוחד, ומרג'י דור העובדת שם כעובדת סוציאלית קישרה בינינו.

וכך, אהבתי לכתיבה, הביאה אותי למפגש מרתק עם איש מרתק, שכבר שנים רבות ניסה להוציא לאור את סיפור חייו ולא צלח.

תיעוד חיים דורש סקרנות וסבלנות אין קץ, ובעל כורחך אתה נשאב לאינטימיות של משפחה שלימה והופך להיות לחלק מאד משמעותי בתוכה.

תהליך התיעוד מורכב מכמה שלבים, אבל טרם תחילתה של הכתיבה עצמה, ערכתי שני מפגשי היכרות עם האיש, על מנת לגשש ולהבין את מטרתו וציפיותיו. לאחר שנוצרה הבנה ונוצר אמון הדדי, התחלתי בשלב הראשון לרשום דבריו (יש אפשרות להקליט, אני העדפתי לרשום).

מצאתי אדם היושב על כסא גלגלים, צלול, דעתני ורהוט, אדם השוקל כל מילה ומילה והדברים התנהלו באטיות רבה. גם הזיכרון קצת בוגד, והיה עלי לקחת את כל פיסות המידע שקיבלתי ולנסות לחבר ולהרכיב את הפאזל.

 בשלב השני גייסתי את כל אמצעי העזר: אינטרנט, ספרים, מוזיאונים, ארכיונים, משפחה וחברים שהיו שותפים לדרכו. להפתעתי גיליתי מספר לא מבוטל של חברים, שכולם פחות או יותר סביב גיל ה- 90 והם הוסיפו ועזרו לבנות את התמונה בשלמותה.

 השלב השלישי – הגהה של הטקסט, שעליו ניצחה חיה ידיד, השלב הרביעי – עיצוב, שאותו הפקדתי בידיה המקצועיות של שרון כלתי, והשלב האחרון  – הדפסה בבית הדפוס. אברהם היה מעוניין בספר ממשי, כמובן שניתן לערוך חוברת ואז התהליך פשוט יותר.

 ואחרי הספתח הזה, היכן הקשר לחג החרות? מדובר באדם שנולד בפולין ב-1923 ועם עליית הנאצים לשלטון, הוריו שלחו אותו לארץ במסגרת עליית הנוער, כדי להציל את חייו. כך מוצא עצמו נער בן 16.5 לבד, בארץ זרה, עם שפה זרה ומתחיל בחיים חדשים. אביו עסק במקצוע הפרוונות וידע שבארצנו החמה לא ימצא פרנסה במקצועו, ולכן החליטו ההורים להישאר בפולין ובשנת 1943 נרצחו שם בידי הנאצים. שני אחיו עלו לארץ באופן בלתי לגאלי.

אותו נער, היה פעיל בפולין בתנועת "הבונים" ובגיל 14 הדריך ילדים צעירים כשהמטרה: התיישבות בארץ ישראל.

כאשר הגיע לארץ, שולב עם קבוצתו ב"גבעת השלושה" והיה דמות מאד דומיננטית וכריזמטית. הוא הגיע עם דעות מגובשות ועמד על דעותיו, על אף שלא אחת היו מנוגדות לדעת הרוב. (מנקודה זו הגעתי לשם שנתתי לספרו "לא הולך בתלם"). מ"גבעת השלושה" יצא להכשרה ב"כפר גלעדי" ומשם להקמת קיבוץ "חמדיה" וקיבוץ "מנרה" ובשלב מאוחר יותר הגיע גם ל"חפציבה". זמן קצר אחרי שהגיעו למנרה, התנדב לבריגאדה וגם אחרי פירוקה, התנדב להישאר באירופה במטרה להביא לארץ נערים מפליטי השואה. במהלך שירותו בבריגאדה התחתן עם בחורה מאחד המושבים בעמק חפר, ולאחר חתונתם חזר לאירופה וכמעט שנתיים שלא התראו. לאחר שחזר ארצה, הצטרף לשורות הפלמ"ח ואח"כ לצה"ל ובמלחמת השחרור, השתתף בקרב נגד העיראקים שפלשו למושב "גאולים". לאחר שחרורו מהצבא יצא ללימודים בסמינר למורים וייעד עצמו לעשייה חינוכית והיה בין מקימי "הדסה נעורים". מספר שנים ניהל את המקום ותוך כדי עבודתו המשיך ללימודים אקדמאיים ועשה הסבה לייעוץ חינוכי.

 על אף היותו פליט שואה, האיש ייסד את הקשרים ביו עמק חפר לזיגן שבגרמניה (בימים אלה עובדים על סרט במלאת 40 שנה לכינון הקשר).

המשלחת הראשונה מזיגן לעמק חפר, ביקרה ב"הדסה נעורים" ומשם, בתהליך איטי של כמה שנים, יצא ביקור גומלין והקשרים התפתחו ונמשכים עד היום.

בשלב מסוים קיבל חופשה מיוחדת מ"נעורים" ויצא עם משפחתו להולנד כשליח תרבות מטעם הסוכנות היהודית. במהלך שנותיו בארץ הקים משפחה המונה: שלושה ילדים, 8 נכדים ו-2 נינים.

 נער, שנרדף ע"י הנאצים והיה כל כך קרוב למוות, יצא לחרות עם הגיעו לארץ, והיה לנדבך חשוב בהקמתה.

ולסיום, אביא ציטוט מדבריו:

"אישית אני מרגיש שמחה עמוקה, על כך שלמרות שחיי היו תלויים כעל חוט, יצאתי מזה, ובניתי אישיות כבן אדם, והצלחתי גם לבנות משפחה.

אני מרגיש את עצמי לא רק כאזרח במדינה, אלא כאזרח בעולם שלאחר המלחמה." (א.נ)

 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <s> <strike> <strong>

42495896