– כמה פעמים בחיי הייתי לגמרי בטוחה שאני יודעת משהו בוודאות מלאה?

והייתי מוכנה אפילו להתווכח על כך? ולהוכיח לכולם שאני צודקת?

מי שמכיר אותי, ומי שמכיר את עצמו – נתקל בוודאי בתופעה כזאת.

האם מוכרת לי ההרגשה של גיבורת סיפורנו?

"לילה אחד בשדה תעופה הומה אדם, היא הבינה שהגיעה יותר מוקדם.

בחנות ספרים מצאה ספר מותח ובמעדנייה, קנתה שקית עוגיות מדיפות ריח.

חיפשה מקום לשבת בו עד הטיסה, מצאה פינה והתיישבה והכרטיס בכיסה.

היא הייתה מרוכזת בספר שבידה, כשהבחינה בגבר שהתיישב על ידה.

היא לא הייתה שמה לב אליו בכלל, אבל, בחוצפתו העיז המנוול, לשלוח יד אל שקית העוגיות שביניהם הייתה מונחת, וכבתוך שלו הרשה לעצמו עוגיות לקחת.

היא החליטה להתעלם מהחוצפה והגסות. לא לעשות סקנדל, אולי תיפסק העזות

וכך נשנשה, כשהיא מביטה בשעון הקיר, והגנב, מחסל עוגיות בקצב מהיר.

על כל עוגייה שלקח, לקחה גם היא אחת לפה, חושבת – הוא עוד יבקש קפה…

כשנשארה רק עוגייה אחת – חשבה – מה יעשה עכשיו?

והוא – בחיוך מבויש על פניו – חלק את העוגייה האחרונה לשניים,

חצי – הציע לה בעוד החצי השני כבר היה לו בין השיניים.

בעצבנות גוברת – מחצית העוגייה בידה – חשבה לעצמה –

גם גנב וגם חצוף. אפילו לא אמר תודה.

כשהוכרז בקול שהגיע מועד הטיסה, אספה את חפציה ולמטוס התנהלה.

היא עלתה למטוס וצנחה אל מושבה, החליטה לחזור לספר שקנתה.

בעודה מחפשת בתיק, אחר הספר, בידיה –

הייתה שם שקית עוגיות מלאה, ממש מול עיניה…

המומה ומופתעת, היא הבינה – איך לא – שהעוגיות האחרות היו שלו.

הוא חלק אותן איתה ולא אמר לה די – ולהתנצל בפניו… עכשיו מאוחר מדי.

היא הבינה שהגסות הייתה שלה – ואת העוגיות שלו, בעצם, היא אכלה."

מהי ההרגשה כשאני מגלה, שהאמת היא לא בדיוק כפי שחשבתי?

איך אפשר, בחיי היומיום, להתבונן בעצמי ולשאול –

האם אינני אוכלת עוגיות של מישהו אחר?

 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

42495896