אחת התופעות המעניינות הקשורות בחזרת משפחות צעירות לקיבוץ היא השיעור הניכר של סטודנטים לתארים מתקדמים שנמצאים כעת בקיבוץ. מתוך שיחות מדרכה עם שכנים וחברים התוודעתי לעולם עשיר של נושאי מחקר של חברי הקיבוץ החדשים. המדור "שאלת מחקר" יארח בכל פעם חוקר/ת צעירים ויהווה במה להיכרות המחקרים והאנשים שמאחוריהם.
אתם מוזמנים לפנות אלינו!
נושא המחקר: יחסי אמהות חורגות ובנותיהן, יעל לביא, אוניברסיטת ת"א, בית הספר לעבודה סוציאלית ע"ש בוב שאפל. מנחה: ד"ר רונית ליכטנטריט
את יעל פגשתי בביתה הצנוע בשכונת הנעורים שם היא גרה עם בעלה איתי (גילה) ושתי בנותיהן: תמר (2.5) ואלה (בת שנה). התיישבנו בשעת ערב מאוחרת בתום שלב ה-"מקלחות-סיפורים-השכבה-פיפי-נפל לי המוצץ" לשיחה על הדוקטורט שהיא כותבת, הקריירה המקצועית והחיים. כן, כך נראים חיי הזוהר של החוקרות והחוקרים הצעירים והמוכשרים באוניברסיטאות ישראל היום.
יעל, עובדת סוציאלית ומנחת קבוצות בהשכלתה והכשרתה, מומחית בטיפול משפחתי. מבחינתה קיימת עדיפות לטיפול קבוצתי ומשותף על פני הישיבה אחד-על-אחד בחדר. לאחרונה היא ואיתי (פסיכולוג ודוקטורנט) סיימו לשפץ קליניקה קטנה וצנועה בקיבוץ בכדי להרחיב את מעגל המטופלים והמטופלות שלהם.
המחקר עוסק ביחסי אימהות חורגות ובנותיהן. איך הגעת לנושא הזה?
"כמו במחקרים רבים בתחום הטיפולי הגעתי לנושא הן מתוך עניין מקצועי אבל גם מתוך הביוגרפיה האישית שלי. כשהייתי בת חמש אמי נפטרה אחרי כשנתיים של מאבק במחלת הסרטן. שנתיים לאחר מכן אבי התחתן שנית עם ציפי, שהפכה להיות אמי החורגת. במהלך השנים היחסים שלנו עברו דרך ארוכה והשפיעו על מי שאני כיום כאשה, כאמא וכאדם בוגר.
עוד במהלך לימודי התואר השני החלטתי לאזור אומץ ולהתמודד מחקרית עם הנושא, ועבודת התזה שלי עסקה בחווית הנשיות של נשים שאיבדו אם בילדותן. זה היה אתגר לא פשוט אך מאוד מצמיח ומלמד. הראיונות והשיחות עם משתתפות המחקר העלו כשאלה את התפקיד שיש לאם החורגת בחיי בתה, וכך הגעתי להרחיב ולהעמיק בנושא גם בדוקטורט."
איך התמודדת עם האתגר שדרש ממך להישאר בעמדת החוקרת, ולא לעבור לכסא המטפלת?
"אכן זה לא קל כי מדובר במחקר איכותני, שבו כלי המחקר העיקרי הוא ראיון. במחקר מהסוג הזה אין ציפייה לקבל מידע "אובייקטיבי" ו"נייטרלי", אלא את הפרשנות שהמשתתפים נותנים למעשיהם, ואת האופן שבו הם מסבירים את עצמם ואת חייהם. ראיונות אישיים, בוודאי כשהם נערכים באווירה אינטימית ועוסקים בנושאים רגשיים, יכולים בהחלט "לגלוש" לעולם הטיפולי. אחת הדרכים בעזרתן התמודדתי עם הנושא היתה לשתף בסיפור שלי, מה שלא הייתי עושה כמטפלת. זה איפשר ליצור אווירה נוחה. בנוסף, הייתי מודעת להפרדה שעלי לעשות."
ראיינת זוגות של אמהות ובנות שישבו יחד. איך הצלחת? זו משימה לא קלה לשבת יחד ולשוחח על יחסיהן, בוודאי כאשר הן עושות זאת מול אדם נוסף שאינן מכירות.
"עברתי בנושא הזה תהליך. היה לי ברור שיהיו פרטים שיושמטו או יסופרו בצורה שונה אצל כל אחת מהן בנפרד אבל לקחתי את זה בחשבון. המפגש המשותף איפשר לשמוע סיפור מרגש של נשים אמיצות שמעזות לדבר זו עם זו, גם אם התכנים לא תמיד פשוטים."
ומה הממצאים?
"אני עדיין בשלב של עיבוד הנתונים כך שאין עדיין ממצאים סופיים. באופן כללי, ומבלי ליפול לפח של שטחיות אפשר לומר על היחסים האלה שהם אחרים מיחסי אם ובת. זהו קשר קרוב ומשמעותי אך לפעמים נראה שהוא לעולם לא בפני עצמו. האם הביולוגית ואובדנה מרחפים מעל, וקרובים משמעותיים כמו האבא, אחים או משפחה מורחבת מאד משפיעים על הוויותו.
עובדה מעניינת היא שאף אחת לא משתמשת במושג "אם חורגת"… גם אני לא. למרות שזה השם היחיד שיש בעברית. שמעתי שבצרפתית אומרים "האם היפה" ואולי זה מעיד על התייחסות תרבותית לנושא. המיתוס של האם המרשעת נטבע אצלנו באגדות ילדים ואני מתייחסת לזה במחקר."
האם יש לכך השלכות פרקטיות, טיפוליות?
"בוודאי. בסופו של דבר ניתן ללמוד מהדינאמיקה שהן תיארו ומהקשיים הרבים על החשיבות שבליווי, בייעוץ. רובן תיארו מצב שבו לא היה להן ליווי ותמיכה מהסוג הזה, וזה בהחלט היה חסר. גם מבחינתי, באופן אישי, היתה לכך תרומה לתהליך שאני עברתי. חוויתי תהליך שבו לא הייתי לבד, היה עם מי לחלוק רגשות ותובנות."
מה למשל גילית על עצמך בזכות הראיונות האלה?
"דבר אחד היה, למשל, להבין את מושג הבית אצל כל אחת. אצלי כילדה, ואני יודעת שגם בספרות המקצועית זה מופיע, היה קשר בין אובדן אמי לאובדן תחושת הבית, או לפחות איום על כך. דרך הסיפורים של האמהות ראיתי עד כמה גם הן מאוימות מהמצב החדש של חייהן וגם מושג הבית שלהן משתנה ואפילו מאוים – אין בית, בעיות בבית, ועוד."
לאן מכאן? מה ההמשך?
"אני אוהבת להיות חוקרת. זה גם משדרג אותי כמטפלת – אני קוראת, נתקלת בתיאוריות רבות ועוד. אני אוהבת גם לכתוב והמחקר האיכותני דורש את זה. אני משתדלת לשבת מחוץ לבית – בבית קפה למשל, כדי לצאת החוצה ולראות עולם. בפנטזיה שלי לאחר סיום התואר אפרסם ספר כדי שהמחקר לא יעלה אבק בספריית האוניברסיטה ויגיע לקהל הרחב. אני בשנה הרביעית לדוקטורט ואני מקווה שאסיים את הלימודים בסוף שנה זו. רוב זמני מוקדש כעת למחקר בזכות מלגה בה זכיתי. בנוסף לכך אני מרצה בשלוחה של אוניברסיטת חיפה בבני ברק ומלמדת צעירות חרדיות תכנים של עבודה סוציאלית והנחיית קבוצות. זה, אגב, מרתק! אבל לזה נצטרך כבר שיחה אחרת…"
Share this post
