אלתרמן אמר "אלי הטוב, העוד ישנם כל אלה, האם מותר בלחש בשלומם לדרוש?"

אחד מחכמי העולם אולי, ברנרד שאו, אמר: "הנוסטלגיה היא הנבלה היחידה שיש לה ריח טוב". 

בהשקיפי ממרומי שנותיי (סלחו לי על הפראזה הנוראית) גיליתי, לתדהמתי, שתי עובדות: א. שהמילה הכתובה, הספרים, היו ידידיי הקרובים והנאמנים ביותר. מה פירוש להיות חובב ספרות? אולי התשובה הטובה ביותר היא שיש תקופות בחייך שאתה חי במציאות הספרותית שאתה קורא יותר מאשר במציאות "המציאותית" שהופכת לטכנית בלבד: אכילה, עבודה, שינה.

ב. שכל אותם ספרים "שבערו בעצמותיי" בתקופת נעוריי ובעת שהשקפת עולמי עוצבה – גזו, פסו מהעולם ואין איש יודע אותם, או כמעט אין יודע. אמרתי: 'אביא אותם לעולם, אציג אותם בפניכם', אין זו בדיוק המלצת קריאה, אולי אחד או שניים מספרים אלה יעורר עניין אצל מישהו. איך נאמר? "כך חולפת תהילת עולם" (בלטינית זה מצלצל יותר טוב).

נתחיל בהתחלה.

רומן רולן (1866 – 1944) סופר צרפתי, לא רק לבני הנעורים. הבנים (אני) קוראים את 'ז'אן כריסטוף', מעין ביוגרפיה שעוצבה בעקבות בטהובן. הבנות קוראות את 'הנפש הקסומה', ושני המינים יחד קראו את 'קולה ברוניון', ספר מקסים ביופיו על שלהי החיים. דמותה של חולדה (שם) גיבורת הספר, לעולם לא תישכח ממני. 

אנחנו מדברים על שנות החמישים והשישים של המאה ה-20. שני ספרים סקנדינבים כובשים את הבמה: 'היכלי ירק' של הדסון ו'דיטה בת אדם' של נקסה. שניהם עוסקים בעלובי החיים כרומנטיקה מתקתקה, בגורלות אנוש. שניהם גם הוסרטו – ללא הצלחה יתרה.

בשנות ה-50 וה-60 של המאה הקודמת החלה הספרות לגעת בהיסוס מה בחוויות ובלקחי מלחמת העולם השנייה. בצד ספרות שואה ראשונית, אני קורא שני ספרים שמשפיעים עלי. הראשון, בעל שם משונה משהו: 'עולם שיכול היות טוב יותר', נכתב ע"י סופר עיתונאי הולנדי והוא מתאר את שהתרחש בהולנד בזמן המלחמה: על שיתוף הפעולה עם הנאצים, על המחתרת ועל הנסיונות להסתרת היהודים. הוא אולי אחראי במידת מה למיתוס שרווח אחרי מלה"ע השנייה כאילו ההולנדים התקוממו נגד הגרמנים והצילו יהודים. 

הספר השני 'השעה ה-25' נכתב ע"י סופר רומני – גיאורגיו, עוסק באיכר רומני הנחשב בטעות ליהודי, הופך בהמשך למייצג של הגזע הארי הטהור ועובר את כל גלגולי המלחמה משני צידיה. הספר הוסרט בסוף המאה הקודמת אך קיים גם סרט נוסף, אחר לגמרי באותו השם שהוסרט מאוחר יותר, לא להתבלבל.

ספר נוסף ששבה את ליבי בתקופה זו היה 'קוו ואדיס' של ה. סנקביץ', סופר פולני (1846 – 1916)ו רומן היסטורי על רומא העתיקה בתקופת הקיסר נירון. אני מודה, לא שבתי לקרוא את הספר שוב (יש לי מנהג משונה, אני אוהב לחזור לקריאה שנייה ואף שלישית לספרים שאהבתי ולראות "הכצעקתה" – האם עמדו במבחן הזמן).

מן הספרות הרוסית הכבירה בחרתי לי את "מלחמה ושלום" של טולסטוי. דוסטויבסקי על לבטיו הנפשיים לא דיבר אז לליבי, לעומת זאת האפוס רחב הידיים וחובק עולמות שפתח לפניי טולסטוי גרם לי "לקפוץ ראש פנימה". ספרים עבים מעולם לא הפחידו אותי, להיפך, הייתה בהם, אם היו טובים, הבטחה לעונג מתמשך. מכל הדמויות שבספר בחרתי להזדהות עם בזוחוב ושמתי עין גם על נטאשה, אולי הגיע זמן לבקר שם שוב?

בתקופת נעוריי המאוחרים יותר נגלתה לי גם הספרות האמריקאית. ראשית, הרומנטיקנים הקדומים – הנרי תורו עם 'וולדן' וגם וולט ויטמן עם 'עלי עשב'. אחר כך באו התותחים הכבדים – סקוט פיצ'גרלד עם 'גטסבי הגדול' ו'ענוג הוא הלילה'; ארנסט המינגווי עם 'למי צלצלו הפעמונים' ו'הזקן והים', ועוד טובים ורבים מלהזכיר. 

ועתה לפינאלה: שני ספרים, שניהם עבי כרס, שניהם בוני עולם ונבדלים מאוד זה מזה. הראשון – 'יוסף ואחיו' של תומס מאן (כבר הזכרתי פעם ספר זה ברשימותיי). מתוך ויקיפדיה: "דמותו של יוסף המקראי נראתה בעיניי מאן כאבטיפוס של האמן ובעצם של דמותו שלו. מאן ראה ביצירתו זו את יצירתו הטובה ביותר והחשובה ביותר". הספר מתחלק לארבעה פרקים לפי המסופר במקרא: תולדות יעקב, יוסף בנעוריו, יוסף במצרים, יוסף המשביר. הרבה מסופר מתוך עיניו של יעקב, גם בקריאה שנייה עמד הספר במבחן. התרגום של מרדכי אבי שאול ארכאי מעט. הערה טכנית: לסופרים טובים יש ריתמוס בכתיבה, כך לתומס מאן, כך לעגנון, כך לס. יזהר ועוד. אם אתה מצליח להיכנס לריתמוס הופכת הקריאה לקלה ומהנה יותר.

את הגרנד פינאלה אני מקדיש לספר שנכתב בארץ ופורסם בשנת 1958 – 'ימי צקלג' לס. יזהר. אפשר לומר כי מדינה שלמה עצרה את נשימתה לקראת הופעת הספר וכגודל הציפייה כן גודל האכזבה שאחזה בציבור הכללי.

הספר היה כבד – מעל 1000 עמודים, כתוב בשפה יזהרית, אמנם יפהפיה, אך מסורבלת מאוד ודורשת מאמץ לא קל, הרקע מצומצם מאוד כביכול – שבוע אחד, קרב אחד על מקום שמזוהה בטעות כצקלג המקראית. הקרבות הקשים לא תמיד מוצלחים, לא תמיד מוסריים מאוד, הרבה חול ועפר ונמיכות רוח. ואף על פי כן – רומן נפלא, מקיף את בעייתיות הקיום כאן, מציב דמויות בשר ודם, נוגעות ללב ולעניות דעתי – יותר משווה את המאמץ והוא לא קל.