גדי – קודם כל שלום. אני מברכת אותך על התפקיד שלקחת על עצמך. איך הגיע אליך התפקיד הזה?

בשיחת טלפון קצרה ללוס-אנג'לס. מעבר לקו הייתה חנוש. תיכף אמרתי לה כן. מי מסרב לחנוש? ואז ביקשתי שבוע כדי להתחרט על זה. אחרי שבוע חנוש שוב התקשרה כדי לסגור תאריך. לא נתנה לי אפילו צ'אנס להגיד לה שבדקתי ומצאתי שזה לא בא בחשבון מבחינתי לעזוב עכשיו הכל לחודשיים ו…

סיכמנו שעושים. השאלה מה. הסכמנו מה לא: לא עוד ערב נוסטלגיה, עוד ערב סיכומים, לא שיחזור של דברים שהיו. לא בחוץ, על הדשא, כי זה הולך שם לאיבוד, לא בקיץ, כי זה בלתי נסבל.

מה כן? נזכרנו בילדותנו, שאז עוד היו מרימים בקיבוץ הצגות. ההצגות ששירשרה עשתה, המחזות שעדי כתב, הצגות הבובטרון של הונזו. איזו התרגשות… הרגע הזה בחושך, עד שהמסך נפתח… אנחנו כילדים לא נשכח. אמרנו 'מגיע לגבעת-חיים הצגה. הצגה שנכתבה במיוחד, אחרי שבחג החמישים לא עשו שום דבר'.

או-קי, הוסכם, מרימים הצגה. עם התחלה, אמצע וסוף. מחזמר, עם שירה, תנועה ומשחק. מי? כבר שנים לא עשו כאן בקיבוץ בקנה מידה כזה, יש לזה עוד כוחות אצלנו? ואיפה? בית-וינה עזוב, עצוב ועלוב, על הבמה הקימו מחסן, על ידו משרד תרבות, המסך האדום לא נסגר ולא נפתח.

ומי יכתוב? בכל זאת, מחזה. צריך שיהיו דמויות, צריך שיהיה קונפליקט, צריך שיהיה מסר, שתהיה משמעות. חנוש אמרה "אתה". אמרתי "אני לא. אתם". חנוש אמרה "אז העניין יורד מהפרק, אני לא מאמינה שנמצא", אמרתי "לפחות הייתה לנו הזדמנות לדבר ולהעלות זיכרונות"… נפרדנו כידידים. אחרי שבועיים שוב טלפון מחנוש. "מתגבש משהו", היא אמרה, "אספנו קבוצה של חבר'ה צעירים, הם מוכנים לנסות. תהיה מוכן לעזור להם?". אמרתי, "בשמחה". וכך העניין התגלגל. יואב מורג לקח על עצמו את מלאכת הכתיבה, נעזר בגליה חן, שיושבת בציריך, קצת גם ביוחאי מירון, שנידב את ראשו הקודח. בשלב זה ענת אופיר כבר הייתה מגויסת כולה למשימה, ולא נתנה לרעיונות שלהם לדעוך, בקיצור, נשפה בעורפם – ויצא מחזה מקסים, בחרוזים, שיואב חתום עליו. אגדה לכל המשפחה, שנוגעת לא נוגעת בתולדות ההתיישבות על הגבעה. או כמו שנאמר בהצגה: מעשה שהיה, כך לא היה.

צילום: אלדד ורדי

זה לא פשוט להעלות מחזמר, ועוד עם שחקנים חובבים.

'לא פשוט' זה לשון המעטה. זה עסק מאוד מורכב, שצריך להיות חי, צבעוני, תוסס. כולם מוכרחים לדעת לשיר, לשחק, להתנועע. כשאמרתי את זה לשחקנים בפגישתנו הראשונה לפני חמישה שבועות, הייתה התפרצות של צחוק. אמרתי להם "אני לא שואל אפילו מי יודע לשיר או לרקוד. מבחינתי כולכם יודעים הכל". פרץ הצחוק רק גבר.

מי עשה את הליהוק?

עמדתי על זה שהליהוק ייעשה עוד לפני בואי ארצה. שלא ייווצר מצב שאני בוחר אנשים, או מנפה אנשים, או מזיז אנשים מתפקידם. המפיקות גייסו את השחקנים, כל אחד לתפקידו. קבוצת האנשים שקיבלתי, היא זאת שתיראו על הבמה.

באותה פגישה ראשונה שלי עם השחקנים, אמרתי להם "זה שאתם חובבים, או חובבנים, או חביבים, לא נותן לנו זכות להוציא תחת ידינו תוצאה חובבנית. אני לא יכול להרשות את זה לעצמי. אנחנו נעבוד קשה כדי שהתוצאה תהיה מקצועית לכל דבר".

איך הייתה העבודה איתם?

נהדרת. התחלנו קבוצה של אנשים לא הומוגנית בעליל, בני עשרים עד שבעים, חלקם ותיקים, חלקם נקלטים חדשים, שלושה דורות של אנשים – ונוצרה פה משפחה נחמדה ומקסימה, עם המון הומור ושמחת חיים. והכל אחרי יום עבודה, בחום של בית-וינה, עם שני מאווררים גדולים ומרעישים. היינו ים של זיעה, אבל גם אוקיינוס של הנאה. אני, לפחות, נהניתי מכל רגע. מצאתי את עצמי מחייך רוב הזמן, מה שלא מוכר לי בעבודה המקצועית שלי. בעיקר בגלל האהבה הגדולה לאנשים האלה.

עם שתיים מהשחקניות, ברכה ונירה, כבר עבדתי לפני כמעט ארבעים שנה, עשינו אז דברים יפים ביחד. את הצעירים הכרתי כתינוקות או כילדים. חלק גדול מהשחקנים בקאסט לא הכרתי בכלל, והייתה לי הזכות הגדולה להכיר.

אבל לא רק השחקנים. להפקה הזאת יש נבחרת מפיקות, שלא הייתה מביישת שום הפקה מקצועית. יעילות, זריזות, חכמות, מקצועניות לכל דבר. בזכותן ההצגה הזאת תתקתק, ותיראה מרהיבה ומלוקקת. ענת אופיר, הדס שוחט- שוורץ, גילת שניר, שלווה ברוך. כמובן גם חנוש, שתומכת ונותנת את ההשראה לכולן. ואיך אפשר לא לציין את מירהל'ה כפרי, שגויסה כעוזרת במאי, והפכה להיות האמא הטובה והמיטיבה של כולנו. וענת שביט, שעיצבה את התלבושות, והתגלתה לי כאישה יוצרת ומוכשרת מאין כמוה, עם תשוקה ענקית למקצוע. ושלומית פרנקל, הכוריאוגרפית, שעוד בטוח נשמע עליה.

צילום: אלדד ורדי

אתה מדבר על אהבה גדולה לאנשים כאן. תוכל להרחיב?

תיראי, ידעתי שאם אני מחליט לבוא, אני בא למשהו טוב. שאהפוך את החוויה הזאת לחוויה יפה מבחינתי. 'סגירת מעגל' או 'פתיחת מעגל', או כל כותרת יפה שתמצאי לזה. אבל לא ידעתי עד כמה. עד כמה אני מחובר לאנשים כאן. זה הכה בי, במובן הטוב של העניין. אמרתי רק היום לאנשים שדיברתי איתם, שזה משהו, סוג של תובנה, שאני צריך לבדוק עם עצמי. איך זה שאחרי עשרות שנים, ומעגלים של התקשרויות ואנשים, רמת החיבור הרגשי שלי לאנשים כאן היא יותר עמוקה. גם כאלה שלא הזדמן לי לפגוש עשרים שנה. נכון, כולנו מכירים את זה מהספרות ומהתיאוריה, המקום שגדלת בו, החברים שגדלת איתם, זה הבית. ובכל זאת…

מה?

כמו שאמרתי, אני עוד צריך לבדוק את זה עם עצמי. לא רוצה להישמע דביק.

זה לא חזרה במנהרת הזמן מבחינתך, לבוא לעבוד כאן אחרי שלושים שנה?

בהתחלה זה היה באמת הזוי. כשפתחתי בפעם הראשונה את דלתות הזכוכית של בית-וינה, והנחתי את הווים, זה היה דה-ז'ה-וו היסטרי מבחינתי… כאילו לא חלפו שלושים שנה, כאילו לא עזבתי לרגע. כאילו אינה ירון עומדת לי מאחורי הגב… וצריך לזכור שבצעירותי ממש "גרתי" פה בבית וינה, בתוך כל המופעים וההפקות.

ומעבר לחוויה הזו של ההצגה, איך אתה רואה היום את גבעת-חיים, לאחר השינויים?

נחתתי הפעם בארץ כמה שעות לפני פתיחת יום הזיכרון. הגעתי לגבעת-חיים ישר לאנדרטה ולצפירה. מאז שאמי נפטרה, בדיוק עשר שנים, לא הייתי בישראל בימי הזיכרון. הדבר הראשון שהכה בי כשעמדתי שם ליד האנדרטה, היה זה שאין כבר דור. דור ההורים שלנו. הייתי רגיל לראות את ז'ני מימיני, את אילזה משמאלי, את הילדה, את אולגה. פתאום אין זקנים. כאילו נמחקו לי ארבע-מאות איש. אתם חיים עם זה פה יום יום, מיום ליום, התרגלתם לנתון הזה. אותי זה הכה.

רגע אחר כך, כשהסתכלתי שמאלה, וראיתי את ים הצעירים והילדים שעמדו שם, זאת הייתה החוויה המתקנת עבורי. הצד השני של המשוואה בתחושה הרגשית הזו. לראות את כל הצעירים האלה שחזרו. פתאום הבנתי מה קרה פה בשנים האחרונות. ואם זאת התוצאה של השינויים הגדולים שנעשו כאן, זה היה שווה את כל המהלך לדעתי.

מדברים על חזרה לארץ?

תמיד מדברים.

עמק חפר…?

מדברים על עמק… לא ברור איזה עמק. ברור שלתל-אביב לא נרצה לחזור. נמצא לנו כנראה איזו 'בועה'.

לגבעה?

צפריר אמר לי שאין סיכוי.

לסיכום?

אני רוצה לקוות שלהצגה הזאת יהיה המשך. שזו תהייה תחילתה של מסורת מחודשת. שקמה כאן קבוצה של אנשים שבאמת אוהבת את זה. יושבים היום בקיבוץ אנשי במה כמו יואב הייט וגדעון כרמל, שיכולים להוביל את זה.

והכי חשוב מבחינתי, שבית-וינה יחזור למה שהיה. מרכז התרבות של הקיבוץ, ואולי של האזור כולו. שיקום המשוגע לעניין שייקח את זה על עצמו. שמתיחת הפנים שעשינו לבניין, לא תהיה סימן לצניחה מחודשת.

צילום: אלדד ורדי

 .