בעקבות המשחק "זה הסוד שלי", בערב יום העצמאות, יש מי שלא שמעו היטב ובאו וביקשו שאבהיר להם כמה נקודות מהסוד שסיפרתי. אחרים היו ממש סקרנים, ושאלו, שאלו… אני מנסה – לאלה ולאלה, וברצון – לענות על שאלותיהם.

–             מתי קרה כל זה?

בקיץ 1943. כלומר, כמעט חמש שנים לפני הכרזת מדינת ישראל (אז לא ידענו זאת, כמובן).

–             מי הייתם?

פלוגה ו', מחלקה 3, מן הגדוד הראשון של הפלמ"ח – גימנזיסטים, שהתגייסנו לפני תום שנת הלימודים האחרונה שלנו כדי להתכונן, להתאמן, להגנה על הארץ (עוזבי השמיניות מכנים אותנו עד היום).

–              איפה ישבתם?

בשנת שירותנו הראשונה בקיבוץ דפנה אשר בגליל העליון.

–             ומה עשיתם שם, שם לא התאמנתם?

בהחלט כן, והרבה. וקשה. אמנם רק חצי מן הזמן התאמנו, כי אז, בטרם מדינה, היינו צבא שצריך לפרנס את עצמו, אז שבועיים בכל חודש עבדנו במשק, והשבועיים האחרים היו קודש לאימונים.

–             במה התאמנתם?

לא אפרט, אנחנו הרי מדברים על  "הסוד", על אירוע מסוים. אבל אם כבר שאלת: אימונינו, כמעט כולם, "על יבש" היו. הם תרמו לכושרנו הגופני, לרמת הסיבולת שלנו, להכרתנו חבלי ארץ באזורים נידחים, בלתי נגישים, גם בלתי נשכחים, ואז גם אסורים… ופה אינני מצליחה להתאפק – וסליחה על הסטייה – וממש מוכרחה להזכיר את סוג האימון שבו ממש מצוינים היינו, טובים מכל המחלקות בארץ. ולמה הוא מתעקש כל כך שאספר עליו? כי דיברתי על יבש, הוא היה דווקא רטוב, הכי רטוב שעלה על הדעת. מדובר ב"התגנבות יחידים"! בו, ברוב תושייה, וברוב התמסרות, ובכל הרצינות, נעזרנו בטבע הנפלא שם – בצמחייה, בעיקר זו שלגדות הפלגים הרבים של נהר דן. ובפלגים עצמם. הייתה זו קומבינציה מושלמת וייחודית לאזור: אנו, כמות שאנו,  בבגדים, בנעליים (שממש לא היו לנו עודפים מאלה) היינו – אחד אחד, מקסימום  בשניים – גולשים לתוך מימיו הקפואים של הפלג, שוחים בו (או צועדים בו – היו לנו  ירושלמים במחלקה…), זאת, לא לפני ששברנו ענפים מאותה צמחייה, והסתווינו בהם, וכך כחושות נעות, הגענו אל המ"מ או המ"כ שעמד על ראש גבעה, מבלי שיראה אותנו! סטיתי קצת….

–             זהו? ומה עם נשק?

כן, גם בנשק התאמנו. זרקנו רימונים (סרק, סרק), התוודענו לאקדח, אחדים מאיתנו גם למרגמה. היטב הכרנו את הרובה האנגלי על כל חלקיו עם שמותיהם הדי פיוטיים, לא ויתרו לנו כהוא זה בעניין הקפדתנו על ניקיונו, אפילו לכוונו למטרות התאמנו, ו… וזהו.

פה המקום להזכיר את תרגילי פ-ז-צ-ט-א המפורסמים (גם היום?), שהשאירו כתמים כחולים על כל גחוננו וזרועותינו ורגלינו, ובילו לגמרי את בגדינו – פול, זחל, צפה, טען  – ומה עם האות האחרונה, האל"ף? אז זהו, האלף זה "אש" ואש רואים, ואש שומעים, וזאת לא יכולנו להרשות לעצמנו, כי כל זאת עשינו במחתרת. על המגדל תמיד השקיף מישהו מאיתנו, להזהירנו אם קרב אויב כלשהו – כלומר חיילים בריטיים על סוסים או בטנדר. למדנו איך להסתיר ולהסוות הכול, גם תשובות לשאלות מי ומה אנו כאן, שיננו היטב. אבל אש חיה? זה לא! הכול "על יבש".

–             אז לירות ממש לא יריתם בכל אותם אימונים?

במסיבת "זה הסוד שלי" סיפרתי את מה שהיה הסוד הכמוס-כמוס-כמוס הזה. זה הסיפור שלנו על מחנה האימונים שלנו בהרי סוריה, ברמה הסורית.

יצאנו לשם לעשרה ימים, לאימוני אש חיה. מיניה וביה, היו אלה גם אימוני כושר סיבולת, וכושר הישרדות, וכושר חברות, וכושר משמעת, ומקור לא אכזב, עד סוף ימינו, לזיכרונות.

–             איך חייתם שם?

איך ישַנּו, למשל? פשוט, על האדמה. אולי, אולי, אולי, היו לנו שמיכות שפרשנו. לא הצלחתי לוודא (כבר אין כל כך את מי לשאול…). אוהלים? חס וחלילה, הרי יראו אותנו, ואנחנו הרי על אדמת האויב הסורי. שקי שינה? מה זה? רחצה? מותרות. מים לשתייה היה מביא על חמור אחד הבחורים ממעין הקרוב.

–             ומה עם אוכל?

היו הפרודוקטים המקובלים גם במסעות –  כל מיני יבשים ומשומרים. אבל לא רק. האקונומיה של דפנה דאגה לנו והייתה שולחת גם מצרכי מזון טריים. איך שלחה? היו מביאים אותם למקום שכונה ה"תל". אתם שואלים על איזה תל מדובר? ידעו שיש שם איזו קבוצת בחורים, קבוצת חלוץ של איזו פלוגה שהתעדתה לעלות להתיישבות בגליל. קשה להאמין שהיו מצוידים מי יודע מה בציוד מטבחי משוכלל. אבל, בטוח שיותר מאיתנו. וחוץ מזה, אנחנו היינו סוד כמוס, אז בטח לא יגלו לאותו איש דפנה, עגלון או נהג, את מקום מושבנו. מושבנו? הרי לא היה כזה. הרי אנחנו – בהרי סוריה, ליתר ביטחון – מנקיק לנקיק נדדנו. ובכן,  משם היו החבר'ה לוקחים את המצרכים, גם זאת על גב החמור, והיו מביאים אלינו. אינני זוכרת מה בדיוק  אכלנו, אני כן זוכרת את התנאים. לא היה לנו שום יצר צופי, גם לא זמן וכוחות מיותרים, להשקיע בהקמת מתקנים לצרכי נוחות או אסתטיקה – שולחן, למשל… אני זוכרת משלוח בשר שהגיע לכבוד שבת, והפעיל חזק את בלוטות הרוק של כולנו. אך דֹב צסיס, מפקדנו, לא הסתכן, וציווה להשליכו. בחום הקיץ ההוא, בלי מקרר, יכולנו כולנו לקבל הרעלה נוראה. זה היה אכזרי, אכזבתנו הייתה גדולה, אך, גדולים יותר היו תבונתו ואומץ ליבו של דֹב.

שם ישבנו, גם ירינו. והרי היה זה בוואדיות ובנקיקים, ואלה, האקוסטיקה בהם היא ממש מושלמת, וקולות היריות והרימונים הדהדו ועוד איך. בהחלט היה חשש, שגם כאן ישמענו-יראנו מישהו. וזה היה, אם עוד לא הובן, בחוץ לארץ, בסוריה. לו היינו נתפסים…

בתום המחנה, חזרנו לדפנה. עם חשיכה, כמובן, כמו שיצאנו. הן אסור שנתגלה. צעדנו בשורה ארוכה. אף מילה. כבמשחק הידוע "טלפון שבור", מעבירים ידיעות מראש הטור ועד סופו. על פי רוב, בנגיעה בכתף בלבד. יש חלוץ, ויש מאסף, ויש גם כמה סימנים מוסכמים לסכנות כלשהן, אם תצוצנה. היה פה בהחלט יישום של אימוני א"ש הלילה, שהיינו מרבים בהם. לעייפות אין שמים לב, עייפות היא הדבר הטבעי, היא כמעט חלק מטבענו. וכשהגענו מאוחר בלילה לדפנה, עייפים ומלוכלכים, קרועים ובלויים, קיבלו את פנינו בחדר האוכל הרבה חברים, לכבודנו עשו את לילם זה ליל שימורים. וחיכתה לנו על השולחנות ארוחה חמה, מהבילה. ואנו, שעד אותו רגע מרוב עייפות, אולי אפילו לא הרגשנו ברעב, ממש התנפלנו על האוכל. וכשגמרנו, משתאים על עצמנו, פצחנו בשירה, ויצאנו בהורה סוערת.

–             איפה בדיוק הייתם?

בדיוק? איך אוכל לענות על זאת. ולו רק משום, שהרי גם שם נדדנו קצת. מה שכן אוכל לומר הוא כי מה שקראנו הרי סוריה, או הרמה הסורית, היום זו רמת הגולן. ואולי, אולי, המעיין שממנו הביאו החבר'ה מים היה עין זרעה.

–             ו"התל"?

התל היה הנקודה, אליה עלו אז, בדיוק אז, הראשונים מבין אנשי שער הנגב, להקים את יישוב הקבע שלהם, כפר סאלד…

ואם יורשה לי, לסיום: כל שסיפרתי לעיל, גם אם נשמע קצת הזוי (גם לי… ) אמת הוא. אבל, אני מודה, סיפרתי גם פרט אחד שהוא בלוף. זה יישאר הסוד שלי.