בשבת ההיא הוקפצתי יחד עם חברי לגדוד 9207, גדוד חי"ר המשתייך לחטיבת ירושלים, היישר לימ"חים במחנה שדה תימן (כל קשר לח'ותים מקרי בהחלט) בואכה באר-שבע. לא ידעתי באותו רגע לאיזו גזרה נצטרף בלחימה, אבל היה ברור שהפעם מדובר בצו 8 שונה בעוצמתו מהפעמים הקודמות.

הטבח הנורא שביצעו מחבלי חמאס ביישובי הנגב המערבי ובחוגגי המסיבה ברעים, החדיר בכולנו מוטיבציה שאין שנייה לה ועם זאת, לעזוב את המשפחה, הקיבוץ, העבודה ולעצור את הכל באמצע החיים זו אינה החלטה רציונלית בשום קנה מידה.

אני מודה: בשנים האחרונות עלתה בי המחשבה לסיים עם זה ולתלות את נעלי הנח"לאווי האדומות שנשמרו היטב במחסן עוד מהשירות הסדיר שהסתיים בסוף 2008. מה אני צריך את זה? רוב בני המחזור שלי כבר עשו את הצעד ועזבו ליחידות אחרות, קיבלו את הפטור המיוחל או פשוט הפסיקו להגיע. אני כמעט היחיד מבין חבריי הקרובים (שנתון 86', כן?) שעוד נקרא לדגל; יש לי שני ילדים קטנים, עבודה ואישה שאני אוהב, בית בקיבוץ וגינה שטיפחתי במשך השנים.

אבל אחרי ההפקרות שחוו אחינו הדרומיים כשהחיילים המעטים התמודדו בגבורה מול מחבלים צמאי דם, לא נשארה ברירה. היה ברור שעכשיו צריכים את כולנו, צעירים ומבוגרים, רווקים ונשואים כאחד – יותר מתמיד.

אשקר שברגעים הראשונים לא היה לי ספק אם להתייצב – הוא היה שם לרגעים ובכל זאת, גודל השעה הכריע. מיותר לציין כי 7 באוקטובר היה יום מטלטל, אולי המזעזע ביותר שחוויתי בימי חיי מאז רצח רבין. רק מי שהיה שם ושרד את התופת יכול להעיד על הזוועות שעבר, לנו אין מושג באמת איך זה מרגיש לאבד בני משפחה או חברים רבים, להסתתר בתוך חדר קטן וחשוך במשך שעות ארוכות – באשליה שהצבא יבוא להציל אותך. שלא לדבר על להיחטף בידי המפלצות לתוך הגהנום בעזה, מעל או מתחת לאדמה.

רוב השירות הסדיר הייתי לוחם בחפ"ק המג"ד. במילואים אני מתפקד כקשר המג"ד ולאחרונה גם סמל של מחלקת הקשר הגדודית. בשבוע הראשון ללחימה תפס הגדוד משימת הגנה על כמה יישובים בעוטף עזה, כאשר בימים הראשונים עדיין הסתובבו מחבלים במרחב ותושבים בודדים שטרם פונו, חששו לצאת מבתיהם או לאפשר לצבא להיכנס בשל הסיכוי שאולי מעבר לדלת יש מחבלים. כן, עד כדי כך נסדק האמון שלהם במערכת. תפקידנו היה להחזיר להם את הבטחון ולטהר את המרחב. הקיבוצים הפכו בין לילה למחנות צבאיים, בתי-הילדים וגני-הילדים היו למוצבים עם עמדות שמירה, מכשירי קשר ובונקרים מלאים בתחמושת. 

לשמחתי, הצלחתי לצאת להתרעננות בבית כבר בסוף השבוע הראשון. כשחזרתי, הגדוד כבר תפס גזרה חדשה בצפון הרצועה – מרחב זיקים והחוף, במקום בו צוללת הגדר אל מי הים התיכון. התקרבנו לגבול, הכי קרוב שאפשר והתמקמנו בבסיס בו התחולל קרב עקוב מדם רק שבוע קודם לכן. את הסימנים מהשבת ניתן לראות היטב: לא רק קירות מחוררים או גדרות פרוצות אלא גם תשתיות חשמל ומים שנהרסו וטרם חזרו לפעולה כשהגענו. בימים הראשונים התקלחנו רק בבניין אחד, בחושך, עם מים קרים בלבד והיו גם מראות קשים שלא אפרט כאן.

כל הזמן הזה היינו מחוברים לחדשות ולווטסאפ. לצד האוכל, החבילות והציוד הרב שקיבלנו בבסיסים או בדרך אליהם (כבישי הדרום היו מלאים באנשים טובים שבאו לתת ולתרום על חשבונם ובזמנם החופשי) המשכתי לשאת את עיניי לקבוצת "משפחות צעירות גח"א" ונחשפתי ליוזמות האדירות שנעשו פה לטובת המפונים, החיילים והעובדים הזרים. אין מלים לתאר כמה שזה חימם את הלב. באותם ימים להיות חייל צה"ל בגזרה הדרומית היה כמו להיות סלבריטי – כל רכב שחלף על פנינו צפר בגאווה וברמזורים אפילו "זרקו" עלינו פחיות שתייה קלה, חטיפים וממתקים. 

אחרי שלושה שבועות בגזרת זיקים, במהלכם אבטחנו את כניסת הכוחות הקרקעיים לרצועת עזה והתמודדנו עם ירי רקטות כמעט בלתי פוסק מתוכה – ירדנו חזרה לשדה תימן כדי להתכונן למשימה הבאה. בזמן הזה למדתי להבדיל בין ארטילריה שלנו, פצצות של חיל-האוויר, ירי של חיל-הים או רקטות מעזה ויירוטים של "כיפת ברזל" וגם לאכול צ'ולנט משובח עם קיגל היישר מבני-ברק וכל מיני מנעמים שהביאו לנו ותרמו לחיזוק המורל. 

בזמן הקיפול מבסיס זיקים, קיבלנו ידיעה שאף חייל לא יכול להישאר אדיש אליה  – "נכנסים לעזה". בכל השירות שלי לא הייתי שם, אני בוגר חברון וקו צפון, איו"ש פה ושם, אבל ברצועה עוד לא יצא לי לשרת.

כשנכנסנו פנימה, הורגשו היטב בשטח חמת זעמם של מטוסי חיל-האוויר ומפלצות  D9 של חיל ההנדסה הקרבית. רוב המבנים בגזרתנו היו הרוסים ואנחנו נדרשנו לאבטח ציר לוגיסטי עליו נסעו כלי-רכב רבים ורק"ם (רכב קרבי משוריין) אל עומק הרצועה – עד הים. 

תפסנו גזרה בה צה"ל כבר פעל, לא רחוק מהגבול עם בארי והתמקמנו בשטח, משם יצאנו לפעולות סריקה ותקיפה בגזרה. שהינו בבתים שעדיין עמדו על תילם או במגננים שהוקמו באדיבות שופלים ודחפורי D9 עם אוהלים גדולים. לא הייתה אפשרות להכניס טלפונים סלולריים כך שהניתוק מהבית היה בהחלט מאתגר, אבל דאגתי שחבר מהמחלקה שנשאר בחוץ יתפקד כאיש קשר עם הבית. את המסרים העברתי דרך מכשיר הקשר, הטלפון הצבאי המוצפן או מכתבים לחיילים שיצאו החוצה. אפילו הטרנזיסטור חזר לאופנה בזכות המלחמה ובאמצעותו שמענו על עסקת שחרור החטופים והשמות של האזרחים שזכו להשתחרר מהשבי. אלה היו רגעים מרגשים מאוד.

התנאים לא היו פשוטים: אין מים זורמים ואין חשמל אז נאלצים להסתדר ללא מקלחת או שירותים. הדי הפיצוצים החזקים כמעט לא פוסקים במשך כל היום והלילה וגם השקט, שהשתלט על התודעה בימי ההפוגה והפעימות לשחרור החטופים – היה מתוח במיוחד. בסביבתנו היו מספר פירים של מנהרות ושתי היתקלויות מרכזיות שהסתיימו ללא נפגעים לכוחותינו, תודה לאל. בנוסף, היו דיווחים רבים על נסיונות פשיטה וחדירה וכמובן ירי פצמ"רים.

השתחררתי באמצע דצמבר לאחר 74 ימים, אבל המלחמה עודנה נמשכת וחשוב לי מאוד לציין את החיילים הגיבורים שלנו שעדין מסכנים את חייהם. לגבעת חיים איחוד יש נציגות מכובדת של סדירים ומילואימניקים בגילאים שונים ברצועת עזה וגם בגזרת הצפון שמתחממת ועלולה להתלקח בקלות. תחשבו עליהם, תדאגו להם ותחבקו אותם כשהם חוזרים הביתה.

רגע לפני שהעלון יורד לדפוס, נוחת בתא הדואר של עמית צו מילואים חדש, לחודש מרץ 2024.