חניתה היה הקיבוץ הראשון אליו הגיעה אמי בשבוע בו החלה מלחמת העולם השנייה, לפני שהצטרפה לאבי ברמת-יוחנן ואחר-כך בקיבוץ שמיר.  

כיום, 84 שנים לאחר מכן, אני פוגש בדירתם של ניר ואורית ארזי בגח"א את פרומה ליפשיץ מחניתה, אמה של אורית ושומע כי גם היא החלה את דרכה ברמת-יוחנן, אך התעקשה לעלות לחניתה, שם גר כבר בן משפחתה. פרומה הייתה הנשקית  של חניתה במלחמת העצמאות, סירבה להתפנות מהקיבוץ עם הילדים והנשים ולמעשה לא עזבה את חניתה גם בתקופות קשות בטחונית –  עד 8 באוקטובר 2023.

עתה, בגיל 96 ולאור המצב, היא אצלנו, בהחלטה של המשפחה והמלצת המועצה האזורית "מטה אשר".  

פרומה נולדה בעיירה בשם חרצה (שכיום אין ממנה זכר) בחבל הדרום-מערבי של רומניה על גבול אוקראינה. כילדה בתקופת השואה עברה חוויה מטלטלת כשבית משפחתה נבזז ונשדד מול עיניה ובהמשך נשלחה המשפחה למחנה הריכוז טרנסניסטריה. היא זוכרת שאביה אמר לה ולאחיותיה כי הוא מקווה שלפחות הן תנצלנה מהתופת.

הוריה מתו כתוצאה מרעב ומחלות, אבל היא ושתי אחיותיה אשר שרדו את השואה, פונו בתום המלחמה בחסות הג'וינט, לבית יתומים. בשנת 1945 כשהייתה בת 17, היא הפליגה לארץ-ישראל באוניה "טרנסילבניה", מהאוניות הראשונות שהגיעו לאחר המלחמה.

למרות שהוזהרה מהעלייה לחניתה הרחוקה שהייתה מנותקת ממים זורמים ומשירותי בריאות ואספקה בסיסיים, היא התעקשה והגיעה לשם. פרומה זוכרת כי בשנים הראשונות עבדה בסריגה של סוודרים לחברים, מחוטי צמר שפרמה מגרבי החיילים האנגלים. במשך השנים עבדה בחקלאות, בבית ההארחה וכמטפלת לילדים, עד שנכנסה למתפרה לגזור ולתפור לילדי וחברי חניתה. מאז ועד היום היא התופרת המיתולוגית של חניתה. 

בהקשר הלבנוני, היא מספרת כי בשנים הראשונות לאחר הקמת המדינה, היו לחברי חניתה קשרים טובים עם אנשי עלמא א-שאעב, הכפר הלבנוני הסמוך. תושבי הכפר היו מגיעים לחניתה לעבוד ולבקר חברים וכשנאסר על נשים להיכנס לכפר, לבשה בגדי גבר והצטרפה לבחורים בביקוריהם בכפר. הייתה זו תקופה פסטורלית ללא פת"ח וחזבאללה וגם אורית זוכרת שאביה היה לוקח אותה לבקר בכפר הלבנוני-הנוצרי בתחושת בטחון מלאה. פרומה זוכרת בערגה כי ליאור ארזי ז"ל, נכדה האהוב שלחם בגבורה ונהרג במלחמה בעזה, היה שותה מהעראק הלבנוני שנשאר בביתם מאותה תקופה. 

אני שואל על תחושתה פה, כה רחוק מהבית בחניתה. 

"אני כאן עם רנטה, המטפלת שלי ובהחלט נהנית להיות קרובה לאורית, למשפחה, לנכדים ולנכדות ולנינים/ות בגבעת חיים", היא עונה בבכי. "אורית וניר מטפלים בי באופן נפלא, למרות הפצע העמוק בנפול ליאור ז"ל, אותו הם נושאים יום יום ושעה שעה". 

"אני נהנית כאן מביקורים של כל בני המשפחה החיים במרכז והצפוניים גם הם מגיעים אחת לשבועיים. חברות וחברים רבים מגבעת חיים מתעניינים ועוזרים. למשל, השכנה שלנו סיגל לשם, גילת שניר רכזת הרווחה ואחרים מברכים, שואלים ודואגים. אני נהנית לשבת עם רנטה על הספסל ליד חדר האוכל ולשוחח עם העוברים ושבים. מזג-האוויר כאן נוח יותר מהחורף בחניתה, שם הוא מתאפיין בקור עז ורוחות. אני בקשר גם עם חברות וחברים מחניתה להם ולילדיהם הייתי מתקנת את הבגדים. חברותיי מחניתה מתקשרות לדרוש בשלומי וחברות צעירות ממני מגיעות לעיתים לבקרני. על אף כל זאת, הריחוק מהבית ומהגינה שלי מעיק ויוצר תחושה לא קלה, כי בכל זאת אין כמו בבית. אני השריד האחרון למייסדי הקיבוץ והמבוגרת ביותר בחניתה". 

מה את עושה בזמנך החופשי כאן, בגבעת-חיים? 

"קוראת ספרים, סורגת, מטיילת בקיבוץ עם המטפלת ומשחקת במחשב משחקי הגיון ומשחקים אחרים שהייתי משחקת גם כשהייתי בבית. בחניתה הייתי גם מחוברת לפייסבוק ולמייל ופה פחות. סרגתי לכל הנינים שלי אפודות, חברה מחניתה מביאה לי ספרים ואני רואה מעט טלוויזיה". 

"הדבר הנורא ביותר שקרה לנו היה כמובן האסון בו נהרג ליאור, נכדי האהוב. הוא היה מבקר אותי בחניתה, מחבק ומנשק אותי והקשר איתו היה ממש קרוב, למרות המרחק מגבעת-חיים. גם כשהיה בפעילות מבצעית בצפון, תמיד מצא זמן לעבור לומר שלום ולעיתים אף ללון אצלי". 

מה קורה בחניתה בתקופה הזו? 

"כמעט שלא נותר אף אחד והקיבוץ הוא שטח צבאי סגור, ריק מחברים, כשרוב הדרכים בקיבוץ ואליו נהרסו בשל תנועת הטנקים בתוך הקיבוץ. חלקים אחרים נפגעו מהפגזות החזבאללה כשחזירי בר ודורבנים מסתובבים והורסים כל חלקה טובה במשק. גם כביש הגישה לקיבוץ מסוכן בשל תצפית ישירה עליו, לכן יש להגיע בדרכים עוקפות ולעיתים מאפשרים לחברים לבוא ולהוציא ציוד אישי. כשהגעתי לכאן ב-8 באוקטובר, חשבתי שאני מגיעה לכמה ימים והנה אני כאן כבר יותר  מ-100 ימים ומי יודע עד מתי? אני רוצה להודות למשפחתי היקרה ולחברי גבעת-חיים שמארחים אותי כאן בחום ואהבה".