אברהם סינדליס מבין ערבית ועוקב אחר המדיה של ערביי ישראל המכנים עצמם פלסטינים. כעורך פתוח, ביקשתי ממנו לסקור את גישתם הלאומית כפי שהיא באה לידי ביטוי בכלי התקשורת שלהם, ללא כחל ושרק כאשר ברקע נמצאים המשבר הגדול והמלחמה בעזה (שלמה כהן).

"הגיעה העת שתסתלקו / ותמותו היכן שתרצו, אבל אל תמותו בינינו / בתוך ארצנו / כי כאן עברנו (העבר שלנו) / ולנו קול החיים הראשון / ולנו ההווה והעתיד / ולנו העולם הזה והעולם הבא / וצאו לנו מארצנו / מן הים / מן היבשה / מקמחנו ומלחמנו / ומכל דבר אחר שלנו / ומן הזכרונות צאו לנו / אתם, אתם העוברים בין המילים החולפות".

לפנינו בתי שיר של מחמוד דרוויש (1941-2008) המשורר הלאומי של הפלסטינים ופעיל פת"ח. שיר זה זכה לעיבודים מוזיקליים לא מעטים באתרים השונים אחרי "אירועי מאי 2021" כפי שמכונה אצל היהודים או "ההתקוממות של הכבוד הלאומי" בלשונם של הפלסטינים, שכידוע רצחה ופצעה יהודים ושרפה בתים, בתי-ספר, בתי מלון ובתי-כנסת. יש מי שיאמר כי גם היהודים נהגו באלימות, אלא שעל כף המאזניים – הסימטריה אינה קיימת כלל ועיקר.

אם כן, אני מתרשם שמילות השיר הזה קרובות לליבם של לא מעט פלסטינים וכשאתה שומע את מחמוד דרוויש מדקלם את שירו בקולו היפה ורב ההבעה, אתה מבין איזו התרגשות עזה ומטלטלת אוחזת בשומעיו.

לעומתו, כמאל אל-ח'טיב הוא פעיל הפלג הצפוני של "האחים המוסלמים", פלג שהוצא אל מחוץ לחוק בישראל בגין מעשי הסתה, קריאה לאלימות והעברת כספים לחמאס (תנועת ההתנגדות האסלאמית). כל יום שישי נושא אל-ח'טיב דרשה המשודרת ביו-טיוב ממסגד עומר-בן-חטיב בכפר כנא. הקהל המאזין לדרשה מורכב מזכרים: ילדים וזקנים, בני-נוער ומבוגרים.

רטוריקת הדרשה שלו היא בעלת עוצמה רבה ובדרך כלל נפתחת באירוע אסלאמי מן העבר הרחוק, כאשר הוא קושר את האירוע למעשיהם הקרובים. הרחוקים והנפשעים של היהודים בפרט, המערב בכלל ואף מנהיגי מדינות ערב.

מסריו עטופים בעטיפה המבקשת להצניע ככל האפשר את דברי השטנה והמשטמה שלו. ובשעה שהוא מדבר על "אל-אקצא", אתה מרגיש בהתרגשות המוסלמית האופפת אותו, עד שקולו נסדק. כאן מתפרץ ומתגלה בכל עוצמתו עלבונו הדתי-תרבותי על כי "אל-אקצא" בידיהם הטמאות של היהודים. כמו מטיפים מוסלמים אחרים, הוא אומר כי כעת האסלאם למטה, אבל בקרוב תהיה ידו של האסלאם על העליונה והציביליזציה האסלאמית עתידה לשלוט בעולם כולו, בשעה שהיתר יקרסו: "עכשיו המוסלמים סובלים והאחים שלנו בעזה סובלים ומתענים, אבל לא לעולם חוסן והגלגל מסתובב לו. התור עכשיו שלנו ולמעננו ולא נגדנו ואנו באים, באים".

ועל שום מה הבאתי את דבריהם של משורר ומטיף מוסלמים? כי הם מנסים לעצב את דעת הקהל בחברה הפלסטינית בתוך מדינת ישראל. אלא שראוי להזכיר שמידת תמיכתם של הפלסטינים במסריהם בתוך מדינת ישראל אינה ידועה לי. כמובן שיש לא מעט אתרי אינטרנט הששים להכריז השכם והערב על סופה הבלתי נמנע של מדינת היהודים ועל מועד התאיינותה.

אבל נניח לאלה ונפנה לדבריהם של שני אנשי תקשורת פלסטינים (ישראלים) דווקא, הפועלים במסגרת התקשורת הישראלית ובה בעת פועלים בתחנת הרדיו "א-שמס", המשדרת מנצרת. האחד הוא ג'קי ח'ורי (כומר בערבית) כתב "הארץ" והשני הוא זוהיר בהלול, שדר ספורט בעברו וח"כ לשעבר מטעם מפלגת העבודה. לג'קי חורי תוכנית בוקר "דיעה ראשונה" ובהלול מגיש פעם בשבוע את התכנית "יום חדש".

ג'קי ח'ורי מקפיד למסור את מניין ההרוגים הפלסטינים בעזה על פי דיווחי משרד הבריאות של החמאס. לעיתים הוא משתתק ומתאנח במוסרו את מניין ההרוגים. בתחילה העדיף חורי לתאר את "7 באוקטובר" כמתקפת פתע של החמאס (המונח הרווח ב"אל -ג'אזירה") וכשהוא מדווח על הפגיעה בבית-החולים "אל מעמדני" הבפטיסטי, שבתחילה נאמר כי חיל-האוויר הישראלי הפציץ אותו, הוא מעדיף את מה שהוא מכנה "מלחמת הגרסאות" של צה"ל והחמאס ותו-לא.

בדברו על החטופים בעזה, מעדיף הוא לכנותם "המוחזקים" (גם זה כמקובל ב"אל-ג'זירה") ויש שיכנה אותם בני-ערובה. הוא משתמש במושג חטופים רק כדי לתאר את החטופים הבדווים מהטבח של 7 באוקטובר. כאן הוא מראיין את קרובי המשפחה שלהם ומתאמץ להעביר את כאבם וסבלם למאזינים.

ומה באשר לזוהיר בהלול? ראשית, זה לו כמה שנים שהוא נמנע לומר בערבית את שמה של מדינת ישראל, והוא מעדיף להתייחס אל "חבלי-ארץ-אלה בארץ זו או חבלים-אלה או במקומות הקדושים של חבלי-ארץ-אלה". לעיתים אני מתרשם כי הוא נוהג להבליע בנעימה הערה ארסית על הישג צה"לי כלשהו מול מראיינים יהודים ואלה דווקא מעדיפים להתעלם מהערותיו.

היכן אני שומע שהם נבדלים בביקורתם כלפי המלחמה? ג'קי ח'ורי ידבר על "המלחמה בתוך עזה" ולעומתו בהלול יעדיף "המלחמה נגד עזה" בעוד שאנו אומרים "המלחמה נגד החמאס בעזה". יש להוסיף ולומר כי אצל המרואיינים של שניהם, מתקבלות תגובות כגון "מלחמת ההשמדה שישראל מנחיתה על הפלסטינים" או "המלחמה לא התחילה מפני אירועי 7 באוקטובר דווקא, אלא מפני מעשי התוקפנות ומעללי העוול של מדינת ישראל נגד הפלסטינים".

ומה מעסיק את הציבוריות הפלסטינית במדינת ישראל (ערביי ישראל)? בראש ובראשונה מעשי הרצח, הפשע והאלימות הפושה בחברה הערבית וההצטיידות בנשק אצל היהודים. כאן יש להעיר כי אלה ההורגים את הפלסטינים בישראל, הם אחיהם הפלסטינים דווקא ומעשי הרצח אינם פוסקים אפילו לרגע קט. לא אחת מדווח ג'קי חורי על אפשרות של הגירה למערב ולא רק של יחידים דווקא אלא של משפחות ערביות שלמות.

נושאים אחרים העולים בתוכניותיהם, הם המעצרים של צעירים וסטודנטים ערביים בשל הבעת דעות התומכת במעשי הטרור של החמאס ולטענתם מעצרים אלה הם הפרה בוטה של חופש הדיבור שלהם. אבל, ללא ספק, הנושא המדריך את מנוחתם הוא היחסים השוררים בין הרוב היהודי למיעוט הפלסטיני בישראל לאחר 7 באוקטובר.

אתה שומע אצל המרואיינים על "מלחמת הקיום של המיעוט הערבי" במדינת ישראל. עלי להדגיש שבעקבות הימצאותם של עותקי "מיין קאמפ" ליד כלי נשק ומטעני צד בבתי עזה, לא שמעתי בתוכניותיהם ברדיו אפילו פעם אחת דיון על תופעה פוליטית תרבותית זו.

ומה אצלנו? אנו רואים חברה אזרחית עצמאית, דינמית ואחראית, המגויסת כל-כולה להבסת החמאס ולגדיעת שלטונו בעזה, על אף הממשלה הכושלת והמכשילה שנייחל שתיפול מהר ככל האפשר.

ומה באשר לפתרון שתי המדינות? הדילמה האכזרית של מדינת ישראל היא – כיצד הקמתה של עוד מדינה ערבית כושלת ומושחתת, אך הדרושה ונחוצה להסדר מדיני, מתיישבת עם קיומם הבטחוני של כל יישובי קו-התפר? האם יש פתרון ולו גם חלקי לדילמה הקיומית הזו? אפשר אולי שהמפתח להסדר מדיני טמון בשנים שלאחר המלחמה בעזה, אבל את אחריתה מי ישורנה וכיצד עתידה היא להסתיים?

כמובן שככל שייהרגו עוד ועוד אנשי חמאס מו השורה ומן הדרג הצבאי, מדיני ומנהלי, כך יאזרו אומץ אנשי עזה ויתנגדו לשרידי החמאס, כי הפחד והאימה מפניהם עתידים להיסוג בהדרגה.

ובאשר לשאלה כיצד לעצב את פני עזה לאחר הבוקה והמבולקה שתשרור ותסייט את לילותיהם וימיהם של אנשי עזה, ימים יגידו ולנו, מה נותר לעשות? אמנם יש לנו חברה אזרחית בריאה, אבל עלינו להקים ממשלה שתאמץ מדיניות שקולה הנאמנה למציאות רבת-הניגודים ורבת-תהפוכות.

לדעתי, ממשלה זו חייבת להיות נקייה כל-כולה מכל רבב של משיחיות פוליטית אובדנית ומכל פגם של פופוליזם פוליטי נפסד, המשחית את מוסדות המדינה והחברה שלנו. ועוד עלינו לעשות: אין מנוס מלהקים ולקיים חברה בעלת מידות ותכונות של חברה אתונאית והכל מתוך אחדות פלורליסטית של ממש לאורך ימים.