"דולה" (Dula) היא אישה המלווה ומסייעת ליולדת לפני, בזמן ולאחר הלידה, מדובר בתפקיד חדש יחסית ודולות נתקלו בהתנגדויות הצוות הרפואי במהלך לידות. רק לאחרונה נכנס התפקיד לתודעת הציבור וצוותי בתי היולדות, כשאחת מאלו שהובילו את המאבק להכרה בתפקיד, היא חגית (נחמני) מורג, בתם של שלומית ורפי נחמני.

היא נשואה לאלעד מורג, בן עין החורש (שם הם גרים) שפיתח פטנט ייחודי והקים חברה מצליחה בשם "אמטרין טכנולוג'יס", הפועלת בתחום הסוואה צבאית והוא עוסק במחקר, פיתוח ושיווק. יש להם ארבעה בנים: עופרי (17) תלמיד י"א ב"מעיין", אנליסט כדורגל של קבוצת הנערים במכבי חיפה אותה מאמן עודד ברנע. התאומים (13 וחצי) ענבר, הלומד ב"מעיין" ומשחק כדורגל במכבי נתניה וגל, הלומד בחינוך מיוחד ברופין, ג'ודוקא הישגי בינ"ל וסהר (9) תלמיד כיתה ג' ב"יובלים" ושחקן כדורגל.

ירח מלא בירושלים

חגית הייתה דיילת במשך כמה שנים והחלה ללמוד נטורופתיה. במהלך השנה השנייה ולאחר שעברה קורס קצר של תמיכת לידה בעזרת רפלקסולוגיה, פנתה אליה חברה מהלימודים וביקשה שתתלווה אליה ללידתה השנייה.

היא הייתה רק בת 24 ומקצוע הדולה עדיין לא היה קיים, כשבחדרי לידה בבתי-החולים לא אפשרו למלווה להיכנס בנוסף לבעל, למיילדת ולרופא/ה.

"לפני הלידה חלמתי איך תיראה הלידה ומתי תתחיל ואכן כך בדיוק קרה. בשתיים בלילה מצלצל הטלפון ממצפה-שלם מעל ים-המלח (שם גרה החברה). קבענו להיפגש בבית היולדות בהדסה בירושלים, היה לילה של ירח מלא ונפגשנו שם. הייתה חוויה אדירה לה ולי והיה ברור לי מה היא צריכה ואיך לעזור, למרות שמעולם לא חוויתי לידה. הוקצה לנו חדר הלידה האולטימטיבי בהדסה עין-כרם, עם נוף על כל העיר כשהלידה מתרחשת עם הזריחה המדהימה ביופייה".

אותה חברה סיפרה על החוויה לחברותיה בקמפוס והן סיפרו לחברותיהן, המחמאות היו רבות וכשהמידע זורם מפה לאוזן, ליוותה חגית עוד כ-40 יולדות שפנו אליה.

"לא הייתה עדיין הסמכה למקצוע דולה, אך צברתי נסיון שלא יסולא בפז מאותן לידות", היא משחזרת. "למדתי להיעזר במומחים מתחום הרפואה האלטרנטיבית והקונבנציונלית וצברתי ידע עצום. השלמתי את לימודי הנטורופתיה בהצלחה אך בעידוד אלעד, בן-זוגי, עברתי להתמקדות בתפקיד הדולה ואני זוקפת זאת לזכותו".

התפקיד חייב אותה לזמינות 24/7 ולכן היה קשה לשלבו עם עבודה אחרת בקליניקה. "יצרתי לעצמי את התפקיד ובמקביל קמה עמותה הנקראת 'נשים-קוראות- ללדת' (זו לא טעות כתיב) שבהקמתה הייתי מעורבת, על רקע חוסר שביעות רצונן של נשים מיחסה של מערכת הבריאות ליולדות ולילודים, מטרת התנועה הייתה לאפשר לדולות לקחת חלק בתהליך הלידה בלי 'להתגנב' לחדר הלידה וללא עימותים עם המיילדות וצוות ביה"ח. המיילדות התקשו לקבל את העובדה שעם היולדת מגיעה הדולה, אליה קשורה היולדת הרבה יותר והיא ממוקדת רק באותה יולדת (שלא כמו המיילדת המלווה עוד יולדות בו-זמנית). האווירה המתוחה שנוצרה בחדרי הלידה בין המיילדת לבין הדולות היוותה גורם שלילי נוסף בתהליך".

מאז שהתקבלה במערכת הבריאות התקנה המאפשרת לדולות להשתתף בלידה, מהווה שיתוף הפעולה ברכה ליולדת, לתינוק/ת, למיילדת, לרופא ולבעל.

24/7

"החוויה של להיות במקום בו משפחה עוברת את תהליך הלידה שהוא ההתנסות המאושרת בחייהם, היא נפלאה כל פעם מחדש. המטרה בליווי שלי היא לתת ליולדת את הבטחון וההגנה כדי שתוכל ללדת נכון לפי מה שמתאים לה. לתת לבעל לחוות את הלידה ללא חשש ממה שהאישה שהוא אוהב עוברת, גם אם כואב. לעזור להם להתחיל את התהליך בבית ולא לצאת מוקדם מדי לבית היולדות, שם עדיין לא יקבלו אותה לחדר הלידה. לנסוע איתם ולסיים בחדר הלידה באופן זורם ומוגן כמה שניתן. לפעמים היו לידות בבית או אפילו ברכב, עם כל הסיוע הנדרש. עוד לפני שילדתי את עופרי, הייתי ב-100 לידות בערך".

התפקיד מאתגר בצורה בלתי רגילה. "ליוויתי יולדות בהלל-יפה, טבריה ותל-אביב בתוך כ-24 שעות. היו חודשים שליוויתי 14 לידות בחודש וזה היה לגמרי לא פשוט לי ולמשפחתי. יש לי רשת גיבוי המאפשרת לי לפנות לדולה שאני סומכת עליה ב-100 אחוזים כשהגיבוי הוא גם ברמה המשפחתית אצלנו במשפחה הרחבה בעין-החורש ובגבעת חיים. הטלפון צמוד אלי 24/7, נסיעות לחו"ל כמעט בלתי אפשריות וקשה לקבוע ולתכנן ימי הולדת לילדים, חייבת להיות זמינה ת מ י ד".

תפנית בעלילה

"כשהילדים גדלו הם התחילו להתעניין בכדורגל והבנתי שאם לא אלמד, אהיה מחוץ לעניינים, כי בכל זאת – ארבעה בנים. בקבוצת הכדורגל של ענבר במכבי נתניה ביקשו שאעזור ברישום הילדים המשחקים, בהכנת טופס שיפוט ומדי קבוצה והגעה לאימונים ולמשחקים. עודד ברנע, שאימן שם נערים, אמר שאין לו מנהל קבוצה והסכמתי בשמחה לנהל את קבוצתו. במועדון לא כל-כך אהבו את הרעיון כי לא רצו מישהו 'שילטף ויחבק אותם יותר מדי במקום בו מכשירים אותם לתפקד כגברים'".

היא התחילה בקטן והכירה אט-אט את הנערים. "חלקם עם רקע לא פשוט, החולמים לצאת מהמעגל בו הם נמצאים ואחרים המוכנים לוותר על המסכים והבילויים עם חברים כדי להגשים חלום ולהיות כדורגלנים. הכדורגל הוא מה שמגדיר אותם; זו החברה שלהם וזו הפעילות שלהם בשעות הפנאי. למדתי להכיר כל-אחד מהם ולחלקם גם הייתי דמות אם שיכולה לעזור".

"נער מהפנימייה ביקש עזרה בלימודים ושמחתי לסייע לו. ילד מוכשר אחר, שלא חזר לאימונים אחרי הקורונה ולא ענה לפניותינו, הסכים שאבוא לביתו בשכונת עוני בכפר-יונה, שם סיפר לי שאינו יכול לעמוד בדרישות התזונה של תזונאי הקבוצה, כי פשוט אין לו בבית מזון כזה. קשה לו להגיע לאימונים בתחבורה ציבורית ולכן לא יכול היה להמשיך במסגרת. פתאום הבנתי שאף אחד לא שם לב לנער כזה מעבר 'לתפוקה שלו' במגרש, כי מבחינת המועדון, מספיק שיגיע וישחק כפי שמצפים ממנו. אמרתי לו שאני כאן לעזור, אם רק ירצה. הוא פנה אלי ובאתי לאסוף אותו לאימון, דאגתי לו למזון בריא ולהסעות והוא פשוט פרח שם".

מנהלת שמבינה

כעת היא מלווה הרבה פחות לידות ומנהלת קבוצות נערים בגילאי 15-17. "המכונית שלי היא כמו משרד ואיתה אני מלווה אותם, במיוחד אלה הנמצאים בפנימיות. הם פונים אלי בבעיות אישיות שלא קשורות בכדורגל, כשהם יודעים שיקבלו יחס מכיל והבנה אותה אין הם מוצאים בפנימייה או בקבוצת הכדורגל. אני גם מלווה אותם בפרוצדורות רפואיות. לאחדים מהם אני משמשת כאשת הקשר בביה"ס ומוודאת שהם לא רק משחקים, אלא לומדים כמו שצריך. אני עושה זאת גם מתוך ידיעה שמעטים, אם בכלל, יגיעו להיות שחקני כדורגל המתפרנסים מהספורט. כך שצריך להשלים בגרויות ולהיות מסוגלים להתפרנס ממקצוע שאינו כדורגל. זה משהו שחלק מההורים עצמם אינם מבינים ומיישמים ואני מעורבת עם המשפחות ומסייעת להם להתמודד עם כל מה שקשור בנער".

בין השאר, משחקים אצלה בני עובדים זרים, ילדים המגיעים מרחוק ולא מעט ילדים שהוצאו מהבית לפנימיות שונות.

"בארוחות ערב-שבת אנחנו מארחים במשפחה, באופן קבוע, ילדים שאין להם מקום אחר. הילדים שלי וכל המשפחה מקבלים אותם בחום וכשמישהו מאותם נערים זקוק למקום לישון בו, הילדים יפנו להם מקום וילכו לישון אצל הסבים הסמוכים אלינו".

בימים אלה עלו שתי קבוצות הנערים אותן מנהלת חגית לגמר גביע ארצי. אחת הקבוצות כבר זכתה בגביע והשנייה תשחק בקרוב.

"זה מרגש מאוד. זכות גדולה עבורי להיות חלק ברגעים כה מרגשים בלידות ולהיות חלק משמעותי בחיי נערים המנסים להגשים חלום, לעזור להם לעצב את האופי שלהם לכיוון הכי טוב שאפשר. לסיום, אני רוצה להגיד שהייתי מאושרת אילו סבא שמואל היה רואה אותי בתפקיד הזה, למרות שזו לא הפועל תל אביב. חבל שהוא לא כאן איתנו כדי לחוות את העיסוק של הנינים שלו בכדורגל שכל כך אהב".