לאנג'לינה ג'ולי מאד אכפת. מאד כואב לה על העוולות הנגרמות לאדם הפשוט עקב סכסוכים פוליטיים. בעיקר איכפת לה ממה שקורה במדינות העולם השלישי, והיא לא שותקת. היא עושה הכל כדי להביא את הנושאים הבוערים בה למודעות העולמית. בכל דרך שהיא. כ"כ אכפת לה שהיא הלכה ואימצה שורה של ילדים. כ"כ אכפת לה שהיא הפסיקה לאכול (ונראית נורא!). כ"כ אכפת לה שהיא הלכה וביימה סרט על הזוועות שנגרמו במלחמת יוגוסלביה, בארץ של דם ודבש. היא מכניסה לתבשיל שלה הזה יותר מדי חומרים כך שקשה לדעת אם התכוונה למרק או צלי, ולכל זה הוסיפה הרבה יותר מידי תבלינים מסוגים שונים שפשוט מקשים על הטועם להתפקס על טעמי התבשיל ולהינות ממנו. הסרט הוא סיפור אהבה של בוסנית לסרבי. דרך זה היא מנסה להעביר לנו את מניעי שני הצדדים מחד ואת זוועות המלחמה שסופרו לא מעט מאידך. כל הקלישאות, כל העינויים האפשריים עליהם שמענו מוכנסים לסרט ומרוב אכפתיות ונסיון לזעזע אותנו היא פשוט אבדה אותנו איפהשהו בדרך… הסרט החזיק מעמד בקולנוע שניה וחצי אמנם, אבל אני חייבת לציין שכמה שהוא גרוע, אני מעריכה את הלהט והכאב שיש בה וגרם לה לביימו.

קחו שבעה מהשחקנים הבריטים מהשורה הראשונה שבדרך לפנסיה, חברו אותם עם הודו והוסיפו בחור הודי חביב וחד לשון והנה לכם מלון מריגולד האקזוטי, קומדיה חביבה על התמודדות הגיל השלישי עם מצבם החדש. הם כבר לא נחוצים, יש להם פנסיה מזערית או בכלל לא אבל הם מרגישים בשיא פריחתם בעולם שעובר לידם ולא רואה אותם. הצעה מפתה ל"מלון גימלאים" בהודו תופשת את עיניהם, כל אחד מסיבותיו שלו. לא סרט ענק אבל קומדיה חביבה ומחממת לב עם דיאלוגים כמו שרק הבריטים יודעים לכתוב, עם הצבעים, ההמולה והרעש כמו שיש רק בהודו (כמעט כתבתי "הריח" כי אפשר כמעט גם להריח…) והמוזיקה הקצבית. ככה, בשבת בצהרים בסינמה סיטי, באולם מלא ומתמוגג, התמוגגתי גם אני! אבל יש גם מי שהמלצתי לו ולא אהב…

[youtube]http://www.youtube.com/watch?v=BYL2kzqWNoo[/youtube]

הנה סיפור. רציתי לראות את אנחנו לא לבד הישראלי. כמעט איחרתי אבל ידעתי שיש לפחות 20 דקות של פרסומות ועוד. במונית וטיסה מטורפת הגעתי לקופה 10 דקות לאחר השעה הנקובה רק כדי להתבשר כי: "אף אחד לא קנה כרטיס לסרט לפני שעת ההתחלה הנקובה אז ההקרנה בוטלה". טוב. אז רצתי לחינם? לא, מה פתאום! לאחר ויכוח, חילופי דברים וזימון מנהלת קשרי לקוחות פתחו לי, לאחר כבוד, את האולם. הקרנה פרטית לגמרי, בסינמה סיטי, רק לי! והסרט? אתם שואלים, היה שוה את המאמץ? כן, בהחלט! קודם כל, הוא כמעט כולו מתרחש ב"דיזנגוף סנטר" (האהוב עלי מאד…) בשעות שלאחר סגירה / לפני פתיחה. מין סיפור אהבה קטן בין שני טיפוסים מוזרים וחביבים. האוירה שיצר הבמאי, השחקנים, ריקוד המעליות – פשוט שבה אותי! זה מהפנט להסתובב בקניון, שבד"כ הומה אדם, בשעות הסגירה. יש משהו מאד קסום בזה. נותן רקע מעניין ומתאים לשתי הדמויות ההזויות וסיפורן המיוחד. לצערי, נראה לי שלא הרבה יהנו מהפנינית הזו כי הוא משהו קטנטן וטוב.

[youtube]http://www.youtube.com/watch?v=no7GqBzNUjM[/youtube]

גם הסרט מראה, מראה הסיפור האמיתי הוקרן לי בהקרנה פרטית לגמרי. טוב, היה שם גם טכנאי שמחה שאני לא יכולה לראות את הסרט כי הוא עובד באולם, אבל זה עבר לו. סיפור שלגיה מזוית הראיה של האם החורגת, בגילומה של ג'וליה רוברטס הנפלאה. סרט פמיניסטי עם קריצה לאוסקר ויילד (דוריאן גריי) והצגת המציאות כמו שהיא: אם אנחנו, הנשים, לא היינו מטלטלות את הגברים לפעולה, העולם היה נופל לתרדמה… גם ילדים ייהנו…

ולסיום, מחוברים לחיים הוא סרט מקסים על מערכת יחסים בין שני הפכים גמורים. קומדיה צרפתית המבוססת על סיפור אמיתי המחממת את הלב, מלאת תקווה וקורצת בממזריות לחיים.

שיהיה חג שמח לכולכם, ואם הייתי רוצה לבחור מתנה מהנה לכבוד החג שתעלה חיוך על הפנים ואופטימיות בלב הייתי בוחרת ב"מחוברים" וב"מלון".