אני חוששת כי יש בינינו כאלה שיש להם בעיה בבלוטות הנוסטלגיה וצר לי עליהם. עם זאת, ראוי לבדוק את המושג נוסטלגיה. אולי אני בכלל טועה? אולי לכל אחד יש בלוטות נוסטלגיה אבל לדברים שונים בהחלט?

המושג נוסטלגיה נטבע לראשונה לפני יותר מ-500 שנים על-ידי רופא שוויצרי שתיאר את הנוסטלגיה כמחלה של חיילים בשדה הקרב, המתגעגעים ורוצים לחזור לביתם. מלטינית – הבט לאחור בכאב.

במאה ה-19 השתנה המושג. לא עוד מחלה אלא סוג של געגוע לעבר, בעיקר לילדות.

היום, לדעתי, נוסטלגיה היא געגוע לעבר, בחלקו הקולקטיבי ובחלקו האישי. יש משהו מתעתע בנוסטלגיה הזו, כי למעשה העבר שלנו – האישי או הלאומי, הקשור לחפצים או אירועים או כל דבר אחר עטוף באיזו חמימות מפנקת שלא תואמת את המציאות.

המצחיק הוא שלעיתים אנו חשים נוסטלגיה לדברים שבכלל לא היו חלק מהעבר שלנו אבל בכל זאת, הם מסמלים אולי את העבר הטוב יותר ומשהו תמים יותר. אולי זה פשוט געגוע לעבר שכבר לא יחזור, ללא כל קשר לשאלה האם היה טוב או לא. המודעות הכואבת לזמן החולף.

ועם זאת, אני חייבת לחזור להתחלה, לזה שיש כאלה שאין להם את הבלוטות הללו. מי שהיום עסוק באובססיה צרכנית לקנות ולרכוש, לזרוק חפצים ישנים אפילו של קרובים, האם עדיין יש לו בלוטות כאלה? לא בטוח.

מצד שני גם אלה שכל הזמן עסוקים בחוויית הקנייה המודרנית, עדיין יכולים להריח ריח של מרק ולהיזכר בגעגוע למרק שאמא שלהם הייתה מכינה בילדותם.

אולי המוצר שאנו חושבים שהוא חלק מנוסטלגיה הוא גם חלק מתרבות הצריכה שלנו בכלל? ולמה כל ההקדמה הארוכה הזו?

כי מצאתי את המקום המושלם בו מחושי הנוסטלגיה מזדקפים בהתרגשות (כן, יש גם מחושים לנוסטלגיה, אם לא ידעתם). הוא שוכן בלב אליכין השכנה – הצריף. מקום קטן מלא אוצרות כרימון.

הצריף או "המתחם הקולינרי הנוסטלגי" אינו בית לג'חנונים או קובנה אלא בית לחפצים ישראליים מתחום המטבח שיוצרו בארץ מאז שנות ה-50 – פתיליות, משקלים, ספרים, תנורים, מקררי קרח ועוד ולכל חפץ סיפור והסבר.

זו לא המלצה רגילה לטיול כי לא בא לי להרוס לכם את החוויה, אז לא מספרת יותר. תפנו לעודד ותגידו שהיידי, הארכיונאית של גבעת חיים איחוד, שלחה אתכם.

ואחרי שתבקרו שם תחזרו ותשאלו את עצמכם – איך אין לנו מוזיאון בקיבוץ? ומחושי הנוסטלגיה שלכם ירטטו בעצבנות ובלוטות הנוסטלגיה שלכם ירגישו בחוסר שלנו כאן.

הצריף – מתחם קולינרי נוסטלגי. עודד: 0544433447