שולה יגודה (68) נשואה לאמנון ואם לארבעה: לילך מעצבת גרפית העובדת עם אוכלוסייה בעלת צרכים מיוחדים, גרה בשכונה ב' ונשואה לליחי ולהם בת ושני בנים. יובל המתגורר בקלן שבגרמניה ועובד כהנדסאי מים, נשוי לאלווירה ולהם שני בנים. נדב שלמד הנדסאות בניין ועובד עם אמנון, נשוי לעדי ורק לאחרונה השלימו את בניית ביתם במגרש של סבתא חווה וסבא יצי יגודה בשכונת מגדל המים ולהם שני בנים והבן הצעיר יגל, הלומד הנדסה אזרחית במכללת אריאל, העומד להתחתן במאי עם בחירת ליבו כליל הנמצאת בסבב מחלקות (בבתי-חולים שונים) במסגרת השלמת לימודי רפואה.

שולה לא חלמה להיות אחות. לאחר השחרור מהצבא היא החלה לעבוד בבית ילדים והבינה בשלב מסוים שאינה מעוניינת להמשיך בכך, אבל כשהגיעה לתובנה שהיא רוצה להיות אחות, לא היה פשוט לצאת ללימודים. ועדת השתלמויות לא אישרה לה מיד, היא התעקשה ולבסוף יצאה ללימודים בברכת הקיבוץ. היא למדה בבי"ח השרון בפתח-תקווה ובשנת 1980 סיימה את לימודיה כאחות מוסמכת.

"התחלתי לעבוד במרפאה בקיבוץ והתמדתי בכך במשך כ-15 שנים. בעבודה זו נתקלתי לראשונה במצבים קריטיים והיו מצבים של הצלת חיים בהגשת עזרה ראשונה לפני פינוי לבית-חולים. לאחר לידת יגל, בני הצעיר, הסתבר שאין מקום לעוד אחות במרפאה שלנו ועברתי לעבוד בגבעת-חיים מאוחד במשך שלוש שנים כאחות שכירה. באותה תקופה עבר המשק לעבודה של חמישה ימים בשבוע ועבורי, זה היה דבר גדול. המשכתי לעשות תורנויות (ערבים וסופי-שבוע) במסגרת המרפאה אצלנו לאורך שנים, למדתי קוסמטיקה ועסקתי בכך כעשר שנים במקביל לעבודתי כאחות.

בשלב מסוים הבנתי כי הפרטת המרפאות הולכת וקרבה ומצאתי לי נישה חדשה שהיא המשך טבעי של עבודתי, כעת כאחות "טיפת חלב" במשרד הבריאות בחדרה. יצאתי דרכם ללימודי תואר ראשון ולאחר מכן התחלתי לימודי בריאות הציבור, שזה כמו תואר שני. הלימודים התאפשרו לצד העבודה, מה שהיה קשה יותר לעשות בקיבוץ של אותם ימים. העניין היה נדרש מבחינת משרד הבריאות, אך נוח יותר לביצוע במסגרת העבודה, למרות שהלימודים היו על-חשבוני.

בגיל 50 קניתי רכב, מה שהקל עלי מאוד בכל המובנים. בעת הזו התפנתה משרה במשרד הבריאות בתפקיד בכיר יותר, כרכזת תחום השחפת וזאת לאחר שהשתתפתי במכרז עם דרישות פורמליות רבות.

עזבתי את "טיפת חלב" והמשכתי להתקדם במסגרת לשכת הבריאות חדרה. לאחר מכן, המשכתי למרפאת מטיילים (אותה ניהלתי שנים רבות) שם מתחסנים לקראת טיולים במדינות שונות בחו"ל. כאן נחשפתי למגוון רחב של ציבורים, בעיקר צעירים, בכפוף לאחריות ועבודה לא פשוטה".

עבודתה של שולה בלשכת בריאות חדרה, כללה את ההתמודדות עם מחלת השחפת העלולה (ללא טיפול) להוות סכנת חיים. כאן פוגשים אנשים מרקע שונה, כולל דרי-רחוב, ציבור מרקע סוציואקונומי החשוף יותר למחלה, היות ומדובר באנשים החיים בצפיפות ובמקרים רבים ללא מודעות למחלה.

"במסגרת זו הגעתי גם למקומות בלתי-צפויים, לדוגמא כלא 6 בעתלית, שם אותר חולה, מה שחייב לבדוק את כל האוכלוסייה שם ולטפל בהתאם. המחלה נפוצה מאוד באפריקה ובאסיה ורבים שם גם מתים ממנה. בשנת 1977הוחלט בישראל למגר את המחלה ומטפלים גם בעובדים זרים, שוהים בלתי חוקיים ורבים אחרים, המקבלים בחינם טיפול תרופתי מסודר עד כמה שאפשר".

טיפול זה היה תחת אחריותה של שולה והיא מציינת בסיפוק שבישראל אין מקרי מוות משחפת, בזכות הטיפול, הבקרה והארגון בהם הייתה מעורבת באופן ישיר.

לדברי שולה, השחפת מוכרת כנכות זמנית ולכן מי שנאלץ להישאר בבית כדי לקבל טיפול, מקבל החזר על ימי היעדרות בגין המחלה. הסכנה להידבקות אמנם קיימת, אך 13 שנות עבודה עם חולי שחפת תוך מיגון הולם, השאירו אותה ללא הידבקות, למרות שכחמישה אחוזים מהבאים במגע עם חולי השחפת – נדבקים במחלה.

"אפשר לומר שעם פריצת הקורונה, הייתי על סף פרישה לפנסיה, כשצוות ההנהלה, העובדות והעובדים נהיה צעיר יותר ומחויב פחות לתפקיד. עם תחילת המגיפה הרגשתי אחריות ומחויבות בגינם המשכתי לעבוד כדי להיות חלק מהמערך הבריאותי, בתור 'תומכת לחימה' במחלה, אפילו כמתרגמת לספרדית כשהיו חולים שלא ידעו עברית. מבצעים מיוחדים בלשכת הבריאות, כללו יציאה לבתי-ספר חרדים או במושבה הגרמנית בחיפה, בהם פרצה החצבת או פוליו. העבודה בחוץ חשפה אותי לקבוצות בחברה אותן לא הכרתי בכלל. נהניתי מהעבודה בחוץ מבחינת תנאים סוציאליים כגון ימי-השתלמות, ימי חופש ומחלה".

מה הרגשת כשהחלה ההפרטה בקיבוץ? "אמנון ואני היינו מאוד בעד ההפרטה. הרגשנו שבכך נזכה לקטוף את פרי עמלנו בצורה הוגנת יותר ממה שהיה נהוג עד אז. אני שלמה מאוד עם מה שקורה כאן מבחינה זו ומבחינות אחרות, למרות שהשינוי תפס אותנו פחות מוגנים, בתחומים כמו מימון רשיון נהיגה ולימודים גבוהים, שילדינו נאלצו לעבוד כדי לממן. אפילו צרכים רפואיים הם מימנו בעזרתנו ללא כסף של הקיבוץ".

ועכשיו ל"דובדבן שבקצפת" – היציאה לפנסיה: לאחר 41 + שנות עבודה כאחות, שולה מלקקת את האצבעות, מכל החופש והאפשרויות שהיציאה לגמלאות נותנות לה.

היא יכולה לבקר את בנה בגרמניה מתי שמתאים לה ולמשפחה שם, ללא אילוצים של לוחות זמנים ועלויות מיותרות. היא משתתפת בחוגי התעמלות ותנועה יותר מארבע פעמים בשבוע, הולכת ורצה בפרדס ונהנית מכל רגע. אפילו בתקופת הקורונה, היא הצליחה לקיים פעילויות מחוץ לבית ולסטודיו שבמבנה האולפן לשעבר, כל זאת לצד העזרה והבילוי עם הנכדים בקיבוץ. אמרו לה – איך אישה היפר-אקטיבית כמוך תצא לפנסיה? מה תעשי עם כל האנרגיה שלך? והיא עונה: "אני מתעוררת כל בוקר עם שיר בלב. רוקדת ריקודי-עם כבר 36 שנים. עושה קניות לבית ללא לחץ ולא 'עם הלשון בחוץ' בתום יום העבודה, קוראת הרבה, כמו שרציתי כל השנים ונהנית בכייף. אנחנו יוצאים לטרקים בארץ ובעולם (הפירינאים, נפאל ובקרוב מון-בלאן) ועשינו את שביל-ישראל במלואו ובאמת ממש ממש נהנים וממשיכים לתור את הארץ ולכבוש עוד גבעות".