עודד ברנע, בנם של ענת ודוד ז"ל, מאמן קבוצת צמרת בליגת הנערים (עד גיל 16) ומספר על הכדורגל כדרך לטיפוח נוער באופן שמעטים מאיתנו מכירים

"לתחום האימון הגעתי די במקרה", הוא נזכר. "אחרי שהשתחררתי, עבדתי כמדריך הנעורים בקיבוץ והשתתפנו בטורניר קטרגל בעמק חפר כשאני הייתי המאמן של גבעת חיים. דן ולנסי (כוכב כדורגל מקומי בעבר, ממשמר-השרון) חזר אז לארץ לאחר שלמד פסיכולוגיית ספורט בארה"ב ועבד בהפועל רעננה. כשהוא ראה אותי מאמן את הילדים, הוא אמר לי שאני מוכרח ללכת לקורס מאמנים". עודד לא התלהב, כי חשב שמי שלא היה שחקן, לא יוכל להשתלב ולהצליח ברמות הגבוהות.

"אבל הוא שיכנע אותי וזה הפך למקצוע. אימנתי בהפועל רעננה, הוד השרון, רמת השרון,  מכבי תל אביב, בני יהודה ומכבי נתניה. היום אני מאמן את קבוצת נערים ב' במכבי חיפה (בני 15/16). יש חמישה אימונים בשבוע ומשחק בשבת".

רק עבודה קשה

כמי שלא היה שחקן פעיל, הוא עשה דרך ארוכה. "בניתי  את עצמי לאט ובעבודה קשה, עם הצלחות לאורך שנים. השיטה היא לבנות את השם שלך ואז ההצעות כבר מגיעות אליך כמו שקרה לי עם מכבי חיפה. במהלך השנים כמאמן, גיליתי את החסרונות שלא שיחקתי כדורגל במסגרת מקצועית, אך גם יתרונות: אני לא 'צרוב' בפרדיגמות ישנות ויכול לראות את העבודה בצורה נקייה וחדשה יותר ולא לקבל שום דבר כתורה מסיני. זה גרם לי להיות חדשני ולחפש את השיפור כל הזמן. כמובן שהייתי צריך לפתח את עצמי ולהשקיע שעות רבות בלימוד לעומק של המקצוע אבל זה השתלם לי כי היום אני נמצא באחד התפקידים היוקרתיים והבכירים שמאמן נוער יכול לקבל".

העבודה אינטנסיבית מאוד. "חמישה אימונים בשבוע, לרוב אחה"צ ועוד משחק בשבת ומעבר יש פגישות, שיחות עם הורים וילדים, הכנות של תוכניות האימון ברמה שנתית / חודשית / שבועית / יומית, ניתוחי וידאו של קבוצתי והיריבות, דו"חות שצריך למלא ועוד משימות מגוונות של המועדון".

בשנים האחרונות יש דגש על עבודת פסיכולוגים בקבוצות כדורגל, בעיקר צעירות. "כיום במכבי חיפה יש לנו שני פסיכולוגיים שעובדים איתנו במחלקה, הם עובדים בכמה מישורים:

מול המאמנים. הם מנסים לעזור לי להיות מאמן טוב יותר המכיל ומבין את הילדים בצורה טובה יותר. יש לנו פגישות קבועות בהן אנחנו עובדים על דברים ספציפיים שאני צריך לשפר על פי המטרות שהצבנו יחד.

מול הקבוצה. אנחנו מנסים לייצר לכידות קבוצתית ולשפר יכולות מנטליות כקבוצה.

מול השחקנים. עבודה של פסיכולוג מול ילד ספציפי, טיפול בבעיות אישיות שאינן בהכרח קשורות לכדורגל, על-ידי הצבת מטרות וקביעת יעדים הניתנים להשגה. רוב הילדים לא יודעים מה מטרתם כשהם עולים למגרש".

דמות המאמן

"בחלק מהאגודות המאמן הוא הכל בשביל הילדים האלה", מדגיש עודד. "עבורם כדורגל זה הכל בחיים, הם מקשיבים לי הרבה יותר מלהוריהם ובטח יותר מהמורים. אני דמות סמכותית עבורם ומשתדל לנצל זאת לצרכים חינוכיים. ככל שהילד מגיע מרקע קשה יותר, כך גדל הצורך בי. כשעבדתי בבני יהודה בשכונת התקווה, אימנתי ילדים מרקע סוציו-אקונומי נמוך ואני שמרתי אותם במסגרת לימודית.

הייתי צריך לחתום ולקחת אחריות על הילדים מול קצינת מבחן של הרווחה ולהתחייב שהילד יגיע לביה"ס, אחרת הוא יתדרדר לעבריינות ויילקח מהבית למוסד רווחה. הייתי מבקר בבתי הילדים והבנתי את הרקע. כמאמנים, יש לנו כוח עצום על הילדים ואני משתמש בו להתוות דרך.

עם ברק בכר, מאמן מכבי חיפה

הילדים שיוצאים ממחלקת נוער יוצאים עם סל כלים: הם לומדים לקבל מרות, לעבוד בקבוצה ולוותר על עצמם למען הקבוצה. הם לומדים לעבוד קשה מאוד, אורח חיים בריא, תזונה, שינה וכו'. הם לומדים להיות הישגיים ולא לפחד מכשלון ועוד ערכים חשובים שלילדים כיום קשה לקבל במקומות אחרים".

ומה לגבי סוגיית ההורים? "נדירים המקרים שההורים עוזרים ובמקרה הטוב הם לא מפריעים. אם הכל הולך טוב ובקלות אז ההורים נהדרים, אם לא, אז שם מתחילות הבעיות. להורים קשה לראות את הילד שלהם סובל או נאבק בקושי מסוים ולכן הם עושים הכל כדי להקל עליו, למרות שלא פעם הם מקשים עליו בטווח הקצר ופוגעים ביכולותיו להתמודד עם קשיים בטווח הארוך.

כדורגל הוא משחק אמוציונלי מאוד ולעיתים האמוציות גולשות מעבר לגבול הטעם הטוב: בעבר איימו עלי הורים, אבל הצלחתי להתמודד בלי לערב את המשטרה".

הוא יודע שהתחום נזיל. "כשאתה מאמן קבוצה מנצחת, קל מאוד להתבלבל מהמחמאות אבל אם אתה לא מנצח, אתה מגלה מהר מאוד כמה אתה בודד במערכה. באימון, יש גם עוזר מאמן, מנהל מקצועי, מאמן כושר, מאמן שוערים ולעיתים שבעה אנשי צוות יחד, כך שתשומת הלב היא רבה ויסודית לכל נער על המגרש וגם פיקוח קפדני עלי ואיני יכול לחפף. אני שמח מאוד על שחוויתי הצלחה מסחררת וגם כשלונות מהדהדים, כך שיש פרופורציות נכונות, כי קל מאוד להתבלבל בכדורגל".

על הישגיות וסיפוק

הוא שואף סיפוק מהשפעה לטובה על הנערים. "פחות מעניין אותי לעבוד בקבוצה בוגרת שם השפעתי פחותה. התגובות שאני מקבל מההורים והנערים שוות הרבה יותר מכל תואר הישגי כזה או אחר, למרות שבמועדון כמו מכבי חיפה, הישגיות היא חלק חשוב מאוד בתפקיד".

עודד מודע להישגים הלימודיים של הילדים ונמצא לעיתים קרובות בקשר עם המורים שלהם. "זה לא פשוט לילדים להצליח לעמוד בלו"ז האימונים והלימודים. אני מאמן את עילית הכדורגלנים בארץ, ביניהם שחקני נבחרות ישראל והזמן שנדרש מהם מקשה עליהם מאוד בתחום הלימודים. למרות זאת, לא פעם השחקנים המובילים הם תלמידים מצטיינים כשרוב הנערים שאני מאמן הם ילדים מובילים בחברה והספורט הוא עוגן גדול מאוד בחייהם".

בתפקידו, הוא נחשף לכל הצדדים בחברה הישראלית. "אנו מנחילים לנערים סובלנות הדדית וקבלת האחר. בעונה שחלפה שיחקו אצלי ערבים מוסלמים ונוצרים, דרוזים, אתיופים, מזרחים, אשכנזים ואפילו קיבוצניקים. הם משתפים פעולה במגרש ומחוצה לו והיו הקבוצה הכי מגובשת שאימנתי. אני נפתחתי לחברה הישראלית רק בשירותי בשריון, אבל כאן המגוון גדול עוד יותר. הנערים יודעים שמצופה מהם לקבל אחד את השני ולשתף פעולה על המגרש ומחוצה לו. אין לי ספק שההכלה ההדדית רבה יותר בקבוצת הכדורגל בהשוואה למצב באוכלוסיה הכללית. חבל שהמדינה לא משתמשת בכלי זה כדי לפתח הבנה והיכרות הדדית, אחווה ושיתוף פעולה".

לקראת סיום, אני מבקש טיפ להורים לכדורגלנים צעירים. "יש המון טיפים שאפשר לתת אבל אם אני צריך לבחור אחד, הוא יהיה לתת דגש, לשאול ולעודד את הדברים שניתן למדוד בעבודה קשה ולא בכשרון. עדיף להגיד לילד: 'כל הכבוד, ראיתי שעבדת קשה וחילצת המון כדורים', במקום 'כל הכבוד, ראיתי שכבשת שער יפה'".

לפחות כעת, הוא לא מתכנן לאמן פה. "למדתי שבכדורגל אסור להגיד 'לעולם לא', אבל כרגע אני במועדון הנוער מספר אחד בישראל, באחת הקבוצות הבכירות שלו וטוב לי שם מאוד. מה יהיה בעתיד? אין לדעת".