הרכב הבונים בשכונה ג' מגוון: צעירים יותר וצעירים קצת פחות, חלקם בזוגיות וחלקם לא, יש משפחות עם ילדים קטנים ומשפחות עם ילדים גדולים ולצד רוב גדול של בני ובנות קיבוץ יש גם מעטים שלא נולדו או גדלו כאן. מאחר שגם אני בין הבונים, ישבתי עם בני מחזורי שיהפכו בקרוב לשכנים שלי

מתוך בני ובנות שכבת "רקפת" (ילידי 1977) חמישה מצטרפים לשכונה: ניצן פרינץ, תמר ישראל, יותם זיו, עילי ברנע ואני. פנייתי לכל אחת ואחד מהם/ן להתראיין נענתה מיידית בחיוב ולמרות עומסי היומיום, מצאנו בקלות מועד למפגש והתכנסנו אצל יותם לשיחה על העבר, ההווה והעתיד.

תציגו את עצמכם.

ניצן (בתם של יוני ונירה פרינץ): "אני נשואה לאייל, יש לנו שלושה ילדים: ניל (16 וחצי) דין (13) וסולי (11). אנחנו גרים בגן יאשיה, רוצים מאוד לחזור לקיבוץ ומחכים לזה. אני עובדת בגן עדן שנקרא 'שיווי משקל' (מרכז להתפתחות ילדים) בחרב לאת ואייל עובד גם בהובלות וגם עם היבואן של 'רדבק' בארץ".

תמר (בתם של אשר ובתיה ישראל): "ירדן ואני חזרנו לקיבוץ לפני שלוש שנים בתקווה גדולה ומתוך רצון להיות ליד המשפחה כשאני קוראת לזה 'לחזור הביתה'. ירדן הוא בנם של ביל ונעמי כהן, אח של דנה, כך שגם הוא חזר הביתה. יש לנו שלושה ילדים: אליה (עוד מעט 15) אופיר (12 וחצי) וכרמל (7 וחצי). אני אחות מיילדת ב'הלל יפה' וירדן עובד בחברה המייבאת חלקי אוטומציה".

יותם (בנם של יהושע ומירהל'ה זיו): "אני נשוי ללירון, חזרנו לגור בקיבוץ בדיוק לפני ארבע שנים ויש לנו ארבעה ילדים: שחר (3) ועוד שלוש בנות – זוהר עולה לכתה א', אורי עולה לכתה ב' ונועם עולה לכתה ד'. לירון היא רופאת ילדים במרפאה בלהבות חביבה ואני מנהל את אגף הקהילות בארגון 'מיתרים' העוסק בחיים משותפים לדתיים וחילונים. בנוסף, אני עוסק בתרבות יהודית, כשערוץ עשייה מרכזי בהקשר הזה הוא עיסוק בכתביו של מאיר אריאל כולל הרצאות, הופעות ומפגשי לימוד".

עילי (בנם של דוד ז"ל וענת ברנע): "נשוי לשירה. חזרנו לגור בקיבוץ לפני ארבע שנים, מה שאִפשֵר לנו להספיק להיות פה עם אבא שלי, חצי שנה לפני שהוא נפטר. יש לנו שלושה ילדים: עמית, עולה לכתה ב', שקד (5 וחצי) ואביב בן שנתיים. שירה רופאה, עומדת לסיים תת-התמחות בגריאטריה ב'מאיר' ואני מתכנת בחברת Qualcomm, חברת הייטק אמריקאית שיושבת בחיפה".

אני, רועי (בנם של אילן ז"ל ונאוה אסטליין), נשוי לגליה, מטפלת באמנות ולנו שלוש בנות: נעה (14 וחצי) שירה (11 וחצי) ומָיה (9 וחצי). אני חבר בסגל בית-הספר לעבודה סוציאלית באוניברסיטת חיפה. חזרנו לגור בקיבוץ לפני שלוש שנים וחצי.

צילום: עדנה ארזי

מה גרם לכם לרצות לבנות בשכונה ג'? למה עכשיו?

כולם: "הרצון לחזור הביתה".

עילי: "מבחינתי, חזרנו כדי לגור פה בקיבוץ, לאו דווקא בשכונה. זה הבית".

תמר: "אני מתחברת מאוד למה שעילי אומר. זה בדיוק זה. הקיבוץ הוא הבית ואני מחוברת לכל דבר פה".

ניצן: "המגורים בקיבוץ מאפשרים להתקרב להורים וגם ליהנות מכל מה שהוא מציע, זו ממש תחושה של קאנטרי, יש את הבריכה ויש אפשרויות לספורט. אני אוהבת מאוד את השבילים והתרבות נעימה מאוד פה, אני לוקחת ממנה הרבה גם לעשייה בתרבות שבה אני מעורבת בגן יאשיה. לגדל פה ילדים קטנים זה חלום ועכשיו, כשהילדים שלי גדלו, אני מודעת ליתרונות הרבים הנוספים שיש פה עבורנו וגם לבני הנוער שיכולים לעבוד באינסוף ענפים. זה הבית ואני מחוברת אליו בשכבות רבות. אני חולמת שהשכונה תפתח לי אפשרויות לחזור לקשרים שהיו פעם".

צילום: עדנה ארזי

יותם: "אני מעולם לא הצלחתי לחשוב על שום מקום אחר שאני רוצה לחיות בו חוץ מגבעת חיים וכל מקום אחר נראה לי תלוש. לי אין תחושות רָעוֹת מהקיבוץ. לא יכולתי להישאר לחיות פה כמו שהקיבוץ היה ומזה הלכתי, אבל נשארתי בקשר עם הקיבוץ כל השנים בצורות רבות והקשרים שלי עם האנשים מכל הגילאים כאן הם עמוקים. אני מחובר פה לשורשים ורק פה אני מרגיש בבית. מי עוד בארץ יכול להגיד שהוא מחובר לשורשים של שלושה דורות במקום בו הוא חי? שסבא שלו בנה את המקום, ההורים שלו טיפחו אותו וכיום הוא חי בו עם הילדים שהם כבר דור רביעי במקום הזה? אלה שורשים שכמעט לא קיימים בחברה שלנו היום ואני יודע להעריך את זה הרבה יותר מדברים אחרים. זה המקום שלי, זה הבית".

ניצן: "אני נורא שמחה שיותם לא עוצר ואומר, 'אבל'. כלומר, הוא לא מסייג ואומר שהוא אוהב את המקום, 'אבל'… למרות שבשלוש-ארבע השנים האחרונות האווירה פה השתנתה, אני בכל זאת שומעת את החיבור העמוק בדברים שכולנו פה אומרים".

יותם: "אני משתדל שהתחושות הפחות טובות יהיו נקודתיות, לחבר להן פָּנים. יש אנשים שזה כבר לא יהיה איתם אותו הדבר, לצערי, אבל בגדול אני מרגיש שרוב האנשים בקיבוץ רוצים אותי כאן, אוהבים אותי ואני אוהב אותם".

ניצן: "הרוב רוצה את השכונה לטובת כולם, לטובת הקהילה ולטובת הקיבוץ, זה אפילו לא עניין אישי".

תמר: "אני יודעת מאוד להעריך את העטיפה, את ההיכרות עם כולם. החלום שלי לחזור לגור בקיבוץ נולד ביום שהבת הגדולה שלי נולדה. גרנו עשר שנים ביישוב קציר ותמיד רציתי לחזור. תמיד הרגשתי שם 'חדשה', אף על פי שהיו לי שם חברות ויש שם אנשים מקסימים והיה לי בית מקסים וחצר מהממת, אבל הרגשתי שאני לא מצליחה לייצר את עומק החיבור שאני מכירה מהחיבור לקיבוץ. ערגתי לקיבוץ, זה הסטנדרט שהיה לי ולא הפסקתי להתגעגע".

עילי: "ואחרי שחוזרים לגור פה, אי אפשר לחזור אחורה".

צילום: עדנה ארזי

ההתרגשות במפגש ניכרת: החיבורים, השורשים, הציפייה להמשך והמעורבות. אני שואל על המעורבות הזו ועל הקשר לתחושת הבית העמוקה. כולנו נולדנו וגדלנו כאן, אני מזכיר להם. כולנו תורמים ותרמנו בצורות רבות לאורך השנים בהשתתפות באירועים ובארגון חגים, כולל בחג המשק השנה וברבים שהיו לפניו, בוועדות ובמסגרות החינוכיות. עד כמה חשובה לכם המעורבות בקהילה? אני שואל.

עילי: "מבחינתי, זה חלק מלהרגיש שייך. אם אתה משתתף, אתה מרגיש שייך יותר וזה יכול להיות בהיבטים רבים. אני, למשל, הייתי חלק מלהקת הריקוד בחגים של הקיבוץ ואני לא בטוח שזה תורם למישהו משהו, אבל זה בטוח תורם לי ולתחושת השייכות שלי".

תמר: "זה בהחלט תורם, עילי. זו בדיוק קהילתיות. זה יוצר חג וזה יוצר תרבות".

ניצן: "זה גם תורם לילדים שרואים אותך. אני אוהבת שהילדים רואים אותנו תורמים ושייכים".

יותם: "אנשים נוטים לפעמים לשכוח שקהילתיות היא לא דבר 'קיים', אלא משהו שעושים, משהו שיוצרים. באירועים בהם אנחנו תורמים ומעורבים, שם נוצרת ההזדמנות לשיחות והיכרויות עם אחרים. הרי מתי השיחות הללו מתרחשות? כשסוחבים יחד כסאות. אתה לא יכול לרצות שתהיה קהילה בלי לתרום לה וזה משהו שברור לעומק לכל היושבים פה".

ואז, כשמנסים לתקוף את בוני שכונה ג' בדיוק על המקום הזה?

עילי: "זה כל-כך הזוי וכל-כך תלוש, שזה אפילו לא פגע בי".

יותם: "אותי זה הפעיל. רציתי להתנגח עם מישהו על הדבר הזה. בסיטואציות הללו יש בי תמיד התלבטות, כי מצד אחד אני מרגיש שאסור להיגרר, אבל מהצד השני אני מרגיש שאי אפשר להשאיר את הזירה בלי מענה".

ניצן: "אני מרגישה לא בנוח וחבל לי שההורים שלנו חווים את זה. אני מקווה שאנשים יֵדעו לשמור על שיח נעים ומכבד, כך שיתאפשר לאנשי דור המייסדים שהשקיעו ובנו מסורת כל-כך יפה, ליהנות מפירות ההצלחה ולחוות אותם עם ילדיהם ונכדיהם".

תמר: "יש משהו מעליב מאוד בזה שה'אחים' שלך – כלומר, בני כתה שלך, אנשים שגדלת איתם – יוצאים ככה נגדך".

עילי: "מבחינתי, כל עוד הדברים נכתבים באופן ענייני, יש בזה טעם, אבל ברגע שכותבים דברים שאין בינם לבין המציאות קשר וברגע שמעמידים תנאים או מאיימים, זה פחות לגיטימי".

על רקע זה, כשבסופו של דבר רוב גדול הצביע בעד קבלה לחברות של בוני השכונה, איזו משמעות הייתה לזה מבחינתכם?

יותם: "ההצבעה על הקבלה לחברות נקשרה במאבק על השיוך. במצב 'נורמלי', לא היה בכלל קשר בין הדברים, אבל כל המאבקים של בנייה או לא בנייה הפכו להיות, בטעות, מול הבונים עצמם. נוצר מצב שיש 'מתנגדים' לשכונה ויש את הרשומים לשכונה והמאבק על הבנייה הוא כאילו ביניהם. למרות זאת, עובדה שרוב האנשים הצליחו לעשות את ההפרדה ולנתק בין הדברים ולכן אפשר בהחלט להגיד שתוצאות ההצבעה היו משמחות מאוד".

תמר: "זה היה מחמם לב מאוד וגם האיחולים אחר כך, באופן אישי. היה לי יום הולדת באותו יום ולא הבנתי למה כל-כך הרבה אנשים אומרים לי מזל טוב", היא צוחקת.

צילום: עדנה ארזי

מה אתם מאחלים לקיבוץ ולעצמכם?

תמר: "זה יישמע בנאלי, אבל אהבת חינם. שנדע להיות חכמים וטובים אחד לשני".

ניצן: "שנדע לקבל אחד את השני. לא להפסיק ליזום ולעשות טוב. לשמור על זה".

עילי: "אני מאחל לקיבוץ שימשיך לפרוח ושידע לשמור על לכידות".

יותם: "אני מאחל לנו שהעניין הזה של שכונה ג' ייפתר כבר ונוכל להמשיך הלאה, שאפשר יהיה להתעסק גם בדברים אחרים ולראות שיש הרבה דברים טובים שאפשר לעשות יחד. בנוסף, אני מאחל לקיבוץ שידע לפעול גם למען הסביבה הרחבה יותר בתוכה הוא מתקיים".

לאחר המפגש, אני מרשה לעצמי לערוך נבירה מהנה בארכיון הקיבוץ העשיר. לחפש חומרים ממהלך חיינו פה בקיבוץ. הקריאה מעלה דברים שאמרנו, בני כתת רקפת, לקראת סיום שנת בר-המצווה שלנו בקיץ 1990. בדיון על ההכנות להצגת בר-המצווה, אמרנו: "אנחנו כתה גדולה וזה לטוב ולרע. יש יותר ילדים ויש יותר גיוון ויש בזה לפעמים טוב ולפעמים רע". נראה שכבר אז הבנו משהו על האתגר שבגיוון. המשכנו והסברנו, כי "בהכנת הצגה כזו יש אחריות קולקטיבית וכשאחד לא מבין את זה, הוא מקלקל לכל הכתה. במקרה כזה, קשה אתו אבל גם אי-אפשר בלעדיו". זה, כנראה, הסיפור כולו. נסיים באיחולי שנה טובה ונאחל לכולנו לדעת להתבונן יחד בעבר, לחיות את ההווה ולהיות עם הפנים לעתיד.