לכבוד שנת השישים לקיבוצנו יצאתי לפגוש שלוש נשים בעשור השישי לחייהן ולשמוע מהן כיצד הן מעבירות את זמנן לאחר הפרישה ממעגל העבודה.

שלוה ברוך, ילידת ירושלים, הגיעה לקיבוץ בשנת 1973 לאחר שסיימה את לימודיה באקדמיה למחול. היא נישאה ליוסי והשניים יצאו לירח דבש בלונדון כשאברמל'ה קורין, בן כיתתו של יוסי, מלווה אותם לשדה התעופה. בלונדון צפו במשחק כדורגל ובסיום המשחק הבחינו בפאניקה סביב מכירת עיתוני היום ועיניהם קלטו כותרת ענק: "War in Israel". מיד התארגנו לחזרה לארץ, יוסי התגייס ויצא לסיני ושלוה, נערה ירושלמית צעירה נשארה בקיבוץ להתמודד עם ראשית קליטתה.

הידיעה על מותם של חברים ואווירת המלחמה העיבו מאד. למזלה החלה את עבודתה ב"כיתות המקדמות" כמורה לתנועה ומקום ייחודי זה, היה לה כבית שני במשך 38 שנה, להוציא שלוש שנים בבתי ילדים ושנתיים בריכוז בית- וינה.

לאורך השנים למדה טיפול בתנועה והשתלמה בוינגייט בקורס מורים בכירים ליוגה וכך התאפשר לה לבנות את הסדנאות בבית הספר וליצור מסלול שהיה אז חדשני. "מזלי", היא אומרת, "שהמקצוע שלי הוא גם ההובי שלי".

"בית הספר הוא פרק מאד חשוב ויקר בחיי והרגשתי שבו אני יכולה לפתח כיוונים חדשים. ליצור, לתת ולתרום לתלמידים תחום שהיה חדש עבורם. זו הייתה תקופה מרתקת והייתה לי זכות גדולה לעבוד עם בני נוער בתקופת ההתבגרות המורכבת וללוות אותם דרך הגוף והנפש.

תכננתי פרישה מוקדמת (61) ופרשתי בהרגשה טובה של עשייה ויצירה".

שלוה אומרת שפרישה מעבודה מצריכה לעכל את מימד הזמן שהשתנה, לקחת אוויר, לנשום ולא להיות צמוד לשעון כל הזמן. היא משתדלת לארגן את סדר יומה ב: צעידה, לא מוותרת על אימוני היוגה, קוראת, משתתפת בחוג פילוסופיה של החיים, ממשיכה ללמוד יוגה, לצאת לטיולי החברה להגנת הטבע ומפנה כמובן יותר זמן למשפחה ולחמשת הנכדים המתוקים. "פתאום אני מוצאת שאני נהנית מדברים קטנים כמו אפיית עוגיות, חזרתי לנגן בפסנתר, לצייר ועוד דברים רבים ממתינים." בין כל עיסוקיה היא מצליחה גם לשלב התנדבות בתחום לווי ילדים עם צרכים מיוחדים בגיל הרך.

"בהרגשה הפנימית שלי" – היא מסכמת – "פרישה ממעגל העבודה היא נקודת זמן מיוחדת המאפשרת להסתכל לעבר, להיות בהווה, ולהביט קדימה בו זמנית. להתנסות בתחומים חדשים ופשוט לקחת את הזמן ולתת ליקום להפתיע…."

 מירהל'ה כפרי ילידת נתניה, הגיעה לקיבוץ ב-1962 עם נישואיה ליוסי והשניים מציינים החודש 50 שנות נישואים.

בתחילת דרכה בקיבוץ, לימדה בכיתות א'-ב' ואח"כ עברה לעבוד ב"כיתות בנימין" שהיו אז ממוקמות בצריפים ע"י הגנים. מירהל'ה עבדה גם כמטפלת בגילאים שונים ביניהם גם בכיתת בר-מצווה וחמש שנים כמטפלת בחברת הנוער שהתאחדה עם בני הקיבוץ. במהלך שנים אלו, הספיקה גם ללמוד חינוך יצירתי בסמינר ולאחר מכן חזרה לביה"ס "שפרירים" לעבודה פרטנית בספרייה.

הספרייה הייתה עבורה בית שני, מקום מאתגר המאפשר חשיבה דינמית וכר נרחב לפעילות בנושאים מגוונים. הספרייה מהווה מרכז פדגוגי והיא בעצם לב ביה"ס וכל זה פרי עמל משותף של עבודת צוות.

"אי אפשר לדבר על יציאה לפנסיה מבלי לדבר על המקום שממנו יצאת". כשמירהל'ה מדברת על הספרייה, עיניה בורקות: "העבודה נתנה לי תחושה של משמעות וכשיוצאים, (ולא קל היה לעזוב), יש הרגשה של חוסר, הרגשה של חלל. למזלי יכולתי לצאת בצורה מדורגת, המשכתי לעבוד יומיים בשבוע במשך שנתיים וכך המעבר לא היה כל- כך חד וחריף ואִפשר למצוא משמעות גם בימים שנותרים. אהבתי את העבודה עם הילדים הדיסלקטים שהיו ברמות קושי שונות והאתגר היה למצוא את הדרך הנכונה אל כל אחד למקום הכי מתסכל שלו ולנסות להרים ולקדם אותו ולתת לו תחושה של תלמיד".

כיום, כשהיא בפנסיה מלאה, ההחלטות הן ספונטניות, היא אומרת, ארגון הזמן גמיש יותר ואינו כבול למסגרת מסוימת. כבר שנה שנייה שהיא לומדת לצייר. עבורה זו חוויה חדשה, ראשונית, המלמדת אותה להתבונן וליצור בעזרת קו וצבע, פרספקטיבה, אור וצל "ופתאום יוצא ציור, לא כמו רועי בני שהכל זורם מהיד אל הבד באופן טבעי. חווית הציור מאד ממלאת למרות שלפעמים היא כרוכה בתסכול".

מירהל'ה משתתפת בחוג ספרות ב"חברותא", חוג אותו החלה עוד לפני יציאתה לפנסיה, היא התחילה גם סדנא הנקראת: "העברה דורית" שמאד מאתגרת ומזמנת התמודדות רגשית משמעותית, חשיבה ויצירה. עם כל עיסוקיה הרבים, היא כמובן מוצאת זמן למשפחה ולששת הנכדים החמודים שחלקם כבר בוגרים. עם הבוגרות, שהן גם רקדניות, יוצאים פעם- פעמיים בשנה למופעי מחול וזו חוויה מהנה. כמו כן היא מתנדבת אחת לשבוע במתנ"ס בנתניה, שם היא עובדת עם ילדים אתיופים בגילאי כיתות יסוד וזה נותן לה הרגשה של משמעות ונתינה.

לסיכום, מספרת מירהל'ה, היציאה לפנסיה היא ברגשות מעורבים: מצד אחד העבודה שנקטעה על פי חוק ומצד שני עדיין היה רצון להמשיך ולעבוד בעבודה שהייתה כל כך משמעותית. בראייה של היום לאחר שנה, מסתבר שיש חיים גם אחרי היציאה ממעגל העבודה.

סוגרת את העשור – מרים שרון שבסוף החודש ימלאו לה 70 במזל טוב.

מרים הגיעה לגבעת- חיים- מאוחד כמתנדבת מהולנד לאחר שסיימה את לימודיה כאחות מוסמכת וכמיילדת. לאולפן בגבעת חיים שלנו, הגיעה בשנת 1966 ושם פגשה את יהושע שהיה שכנה לספסל הלימודים. יחד בנו את ביתם והביאו לעולם שלושה בנים. בקיבוץ, עבדה כמעט בכל הענפים: פרדס, רפת, מטבח, בתי ילדים, "כיתות בנימין", סביום וטיפול בקשישים. בשנת 2009 יצאה לפנסיה כשהיא סבתא לארבעה נכדים ובהמשך התווספו עוד שניים. כל המשפחה הענפה מתגוררת בקיבוץ ומעוררת בה גאווה רבה.

"כפנסיונרית, לרגע לא משעמם לי". את המונח "סבתא סורגת" קרוב לוודאי שהיא המציאה. ידי הזהב של מרים יצרו אינספור גרביים בכל המידות והגדלים, שמיכה לכל נכד, נעלי בית, סוודרים, צעיפים ומה לא.

מרים מעידה על עצמה שמאד חיכתה לשנות סטטוס ולהיות פנסיונרית וסוף, סוף, זה הגיע! "אהבתי את העבודה עם הקשישים ועשיתי אותה עם כל הלב, אבל להיות פנסיונרית – יותר טוב. תמיד היה לי קושי לקום בבוקר ועכשיו אני קמה מתי שמתחשק לי ללא התחייבות להיות במקום מסוים ובשעה מסוימת. יש לי את הזמן להקדיש לכל נכד, לקרוא ספרים בעיקר מדע בדיוני וכמובן לסרוג. לכל אחד מהנכדים הגדולים יש "יום סבתא", הם מאד אוהבים להשתעשע באמבטיית קצף ולחזור הביתה בקלנועית הירוקה של סבתא ואני מאושרת אתם".

 .

תודה לכן בנות שפתחתן לנו צוהר והוכחתן לנו שגם בגיל השלישי יש חיים מרתקים ומעניינים ולא נותר אלא לאחל לכל אחת מכן בריאות טובה והמשך פורה ומהנה.