שוב שאלה בווטסאפ של העלון: "מי רוצה לראיין את נאוה אסטליין על התערוכה החדשה שלה?" אז ברור שאני, שאוהבת דברים יפים ואין כמו הזמנה פתוחה לתערוכה חדשה. בסטודיו של ורד נחמני וגדי קוזיץ בעין החורש מקבל את פניי רועי (אסטליין) ומציין: "היא מתרגשת. מאוד". בפנים המון אנשים שהגיעו ליהנות ולפרגן ונאוה מציינת: "אני מתרגשת. מאוד". למחרת נפגשנו לקפה בסלון ביתה, להפליג בסיפורים ולשמוע עוד על מאחורי הקלעים של הציורים.

איך התגבשה התערוכה?

נאוה מציגה את הדברים שאמרה בפתיחה. "התערוכה 'ציורים בעת קורונה' מציגה את התהליך שעברתי בשנה האחרונה. בתחילת הסגר הראשון, כשמצאתי עצמי מתגעגעת מאוד לשבעת נכדיי, ציירתי אותם מצילומים. אחר כך הרחבתי את היריעה וציירתי נושאים הקרובים ללבי ואירועים קטנים שהתרחשו סביבי. כשגדי פתח שוב את הסטודיו, שבתי בשמחה למסגרת של ציור פעמיים-שלוש בשבוע ובתקופה של סגר נוסף, המשכתי לצייר על שולחן האוכל בבית שעבר הסבה לשולחן עבודה (ציירתי אותו במספר עבודות). אני מתרגשת מרגעי קסם קטנים המופיעים על הבד ככתמים, קווים וצורות, אוהבת את הריח והמרקם של צבעי השמן, ההתמודדות עם הסבלנות שדורש הצבע ומהפתעות הנוצרות תוך כדי הציור. התערוכה מביאה את העבודות שציירתי בתקופת הקורונה, להוציא שתיים".

ספרי קצת על עצמך ואיך הגעת לצייר.

"נולדתי ב-1951 בתל אביב, שם גדלתי עד 1969. גרנו בצפון הישן של העיר ותמיד הייתי ילדה עם עפרון. תל אביב של הסיקסטיז כבר הייתה עיר עם המון הזדמנויות. בילינו המון במוזיאון, בקונצרטים ובתאטרון וזה נטבע בי. בשיעורי מלאכה היו לי שתי ידיים שמאליות והצלחתי להשיג הסכם מיוחד שבמקומם אלך לצייר. בתיכון למדתי במגמה ביולוגית/ריאלית והייתי בחוג אמנות עם המורה האגדית בתיה עוזיאל ('הכינותי מראש') והכנו אבזרים לחוג תאטרון במסגרתו הקמנו גם תפאורות להצגות. היינו חבורה עליזה של 'חנונים' ובילינו יחד שעות קסומות בקונצרטים של ג'אז ותערוכות.

כשהתגייסתי, נתנו לי בטירונות משימה: לצייר עשרה ציורים לתלייה בחדר האוכל בבסיס. התמונות היו תלויות שם במשך שנים, אבל לא תפסתי את עצמי כציירת, אלא כמישהי שאוהבת לצייר.

את אילן הכרתי באפריל 1971 בעת השירות הצבאי דרך חברה משותפת מהצבא. התכתבנו זמן מה ונפגשנו לראשונה בהופעה של אסתר עופרים. אילן היה חבר קיבוץ עין גב (לאחר שהגיע לשם עם גרעין נח"ל). זו הייתה אהבה ממבט ראשון וסיפור מעניין כשלעצמו, אך זה בסיפור נפרד. יומיים אחרי שהכרנו, אמרתי לאבא שלי שפגשתי את בעלי והוא שאל: 'הוא יודע?'  אמרתי: 'הוא יידע'. לאחר חודשיים עזב אילן את הקיבוץ ועברנו לרמת חן ולאחר שמונה חודשים התחתנו. כשהתלבטנו אם לחזור לגור בקיבוץ ואני התנגדתי לרעיון לחזור לעין גב, רותי ואורי (אחיו של אילן) הציעו לנו לעבור לגח"א. גלעד, הבכור שלנו, היה אז בן 10 חודשים והחלטנו ללכת על זה. הקליטה בקיבוץ הייתה לא קלה עבורי והלינה המשותפת לא הקלה עליי, כשאורי ורותי תמכו בי ועזרו מאוד במהלך השנים. בהמשך עבדתי כמטפלת של קבוצת 'אלון' ודבורה לשם שעבדה איתי, עזרה לי מאוד ועד היום היא חברה קרובה שלי. רועי עוד היה בלינה המשותפת, אבל אמיר כבר נהנה מלינה משפחתית.

כשהילדים גדלו, למדתי אמנות בסמינר 'אורנים' ובהמשך עבדתי בבי"ס 'משגב' כמורה לאמנות במשך 30 שנים נפלאות. במשך מספר שנים לימדתי ציור בחוג בו השתתפו מספר חברים מהקיבוץ (בזכות דן שגיא) והכנתי המון תפאורות לחגים ולאירועים (רבות מהן עם חיימק'ה). כל השנים הייתי לצד אילן ועודדתי אותו עם קריירת הציור שלו שתפסה תאוצה.

לאחר 33 שנות נישואין מאושרות, אילן נפטר בפתאומיות ב-2004 ואז חל המפנה עבורי. מצאתי עצמי מציירת ברצינות כשהציור מהווה עבורי מזור וריפוי עצמי. הציורים שלי מהתקופה הזו היו בגוונים כהים של כחול, סגול ושחור, אבל תמיד עם נקודת אור ברקע. בשנת 2009 עשיתי תערוכה בגלריה עם חנוש, אבל עדיין לא תפסתי את עצמי כציירת, אלא כמישהי שאוהבת לצייר.

נקודת המפנה הנוספת הייתה לפני חמש שנים כשיצאתי לפנסיה. אמיר, בני, חיבר אותי עם גדי קוזיץ מעין החורש, שאף זכר את התערוכה שלי בגלריה. מאז אני מציירת בהדרכתו שלוש פעמים בשבוע בסטודיו בעין החורש. אני מציירת הרבה גם בבית והתמסרתי כל כולי לציור.

בשנת הקורונה האחרונה החליטו גדי ושותפתו לסטודיו ורד נחמני, שהשנה לא יערכו תערוכה קבוצתית בלבד והציעו להציג אותי בתערוכת יחיד בנוסף לתערוכה קבוצתית. הופתעתי והייתי מסויגת, אבל הם התעקשו אז החלטתי לזרום. אמרתי לעצמי: למה לא בעצם? אני עומדת מאחורי הציורים שלי ונמצאת במקום בחיים שמרגישה נח לחשוף אותם, גם כשהם מציגים נושאים אישיים מאוד".

וקצת על התערוכה

בתערוכה המקסימה תלויים ציורים גדולים וגם קטנים, רגעים קטנים ואישיים שנאוה אצרה ותיעדה במהלך שנת הקורונה וביניהם גם מקום של כבוד לדיוקן של אילן ז"ל שציירה לו ליום הולדתו במרץ 2004, ארבעה חודשים לפני פטירתו.

סדרת הציורים "שקיעה נוגה במודיעין" זכתה להעמדה מיוחדת על רקע קיר שנצבע בכחול כהה ועמוק.

נאוה מספרת על סדרה זו שקרובה במיוחד לליבה: "אבי, אברהם זליג, נפטר בבוקר שבת 10/11/2012. במשך השבוע כולו ירדו בכל הארץ גשמים מלווים בסופות רעמים. כך גם ביום ראשון, היום שבו נערכה הלווייתו בבית העלמין בעיר מודיעין בה התגורר בשנותיו האחרונות. קהל רב התכנס ללוות את אבי בדרכו האחרונה. אבי נישא בארון, לפי בקשתו וכשהגיע הקהל למקום הקבורה ונושאי הארון התארגנו לקבורה, פסק לפתע הגשם, הופיעה קשת כפולה בשמים והשמש 'נתנה' מופע שקיעה מרהיב. את הציור הראשון בסדרה ציירתי מיד אחרי שקמנו מהשבעה וגרסה נוספת לציור ציירתי שמונה שנים אחר כך [עדיין בקורונה] בסטודיו של גדי קוזיץ, בנובמבר 2020".

רבים מהציורים מתעדים רגעים קסומים עם הנכדים והנכדות האהובים שלה. ביתה של נאוה פתוח בפניהם בכל שעה והם מגיעים ומגיעות עם חברים, לוקחים מכחול ומציירים בסטודיו שלה. על הקיר המרכזי בסטודיו תלויים ציורי הנכדים לצד הציור הנפלא של אילן ז"ל  – "בית".

בני משפחתה של נאוה – הבנים גלעד, רועי ואמיר, הנכדים/ות והמשפחה המורחבת מפרגנים לכל צילום של ציור חדש שנאוה שולחת להם. היא נהנית מהפנסיה וממכלול הדברים שמתאפשר לה לעשות: לשמוע הרצאות מגוונות על אמנות במכללה בעין החורש, להתעמל בפלדנקרייז, לקרוא הרבה, לצפות בנטפליקס בלילות ולבלות עם הילדים והנכדים האהובים שגרים כולם קרוב.

עכשיו, היא סופסוף תופסת את עצמה כציירת ולא רק כמישהי שאוהבת לצייר.

משפט לסיכום

"אני מודה מאוד לגדי, שמלווה אותי זו השנה השלישית במקצועיות ורגישות רבה ולוורד, העוקבת אחרי התהליך ומחזקת אותי. תודה רבה!".