לַיְלָה, לַיְלָה, לַיְלָה קַר   / שׁוּעָל חוֹרֵק לוֹ שֵׁן / סוֹבֵב, סוֹבֵב עַל הַמִּשְׁמָר / אַבָּא אֵינוֹ יָשֵׁן.
בַיּוֹם עָבַד, בַּלַּיְלָה יִשְׁמֹר  / שָׁם בַּגֹּרֶן יִשְׁמֹר הָאָב / הִנֵּה תִּגְדַּל, תִּהְיֶה גִּבּוֹר / תֵּצְאוּ לַשְּׁמִירָה אָז יַחְדָּיו.
שְׁכַב בְּנִי, שְׁכַב, אַל תִּירָא / כָּל הַמּוֹשָׁב עֵר / אִמָּא גַּם כֵּן בַּשְּׁמִירָה / תָּגֵן עַל בְּנָהּ אַבְנֵר.

מתוך "שכב בני" / עמנואל הרוסי

\.\

"שומר" – כמה הקשרים יש למילה הזאת. כמה טבועה היא בליבו של הסיפור המקומי. מימי ארגון "השומר", מנוף ההרים של כפר גלעדי עם הסוסים והגלביות, דרך משחררי ירושלים שהופקדו כשומרים על החומות, דרך שומרי הגבול של "גבעת חלפון" וכלה בשומרים של ימינו, שומרי הסף במסעדות וקניונים. ה"שמירה" הייתה אחות בכירה, או לפחות תאומה, לזריעה, לבנייה, לסלילת הכביש. וגם בהועם זהרה, לא פגה חשיבותה.

והנה היום, כשעוד מוסד קיבוצי בדמות "תורנות השמירה של החברים" הולך בדרכם של מוסדות ותיקים אחרים, והבודק'ה (עוד מונח רב משמעות) הישן כבר נהרס ואיננו, הגיע הזמן לברר ולהכיר את אלו שעדיין שומרים עלינו. אלו שמכירים את הקיבוץ מצידו האפל של הליל.

וכך מצאתי את עצמי, הרבה אחרי שעת חצות, פוסע אל עבר ביתן השמירה החדש והמואר על מנת לפגוש את  ניק ויעקב, שומרי הלילה.  שניהם כבר לא צעירים, כבר ראו וטעמו דבר או שניים בחיים, ושניהם עובדים ביחד 6 לילות בשבוע 6-8 שעות במשמרת. ניק בשער ויעקב על הג'יפ, ללא לאות, בלי "לעשות פנצ'רים", מתוך התייחסות רצינית ואחראית לנטל שעל כתפיהם.

השומרים

ניק –  הגיע לקיבוץ ב 2004, אחרי יותר מ- 20 שנה בתל אביב, ומסכת של מעברים ממקום למקום. ניק לא מתנדב לספר הרבה על חייו לפני הגעתו לקיבוץ, אולם הוא קובע כי "הקיבוץ הוא הבית" . נולד בקנט שבאנגליה (חידה: כמה אנשי קנט גרים בקיבוץ?) , הגיע לארץ ב 1963, התגייס לצבא, השתחרר, עבד במקומות שונים בארץ, נחת בתל אביב ואחרי 20 שנה שם עזב וחיפש קיבוץ. מישהו סיפר לו על גבעת חיים איחוד, הגיע, נפגש עם אביגיל שישר שמעה את המבטא ואמרה – אתה יכול לדבר אנגלית, בעלי הוא אירי. כששמע את זה, הבין – כאן זה הבית !

יעקב –  שכן, תושב אליכין. ­ עבד הרבה שנים במפעל אליאנס לצמיגים, ייצר צמיגים קטנים, אבל אז הגיעה הגלובליזציה ולאליאנס השתלם הרבה יותר להעתיק את הייצור להודו. יעקב שילם את המחיר וצומצם לאחר יותר מ- 30 שנות עבודה. כשחיפש אלטרנטיבה, שמע מאורלי רוזנברג, גיסתו, ששמו בכלבולית מודעה קטנה לשומר לילה. הגיע, התראיין, ומאז הוא כאן. כל זה קרה לפני כשלוש שנים, ומאז יעקב מסייר 6 לילות בשבוע בג'יפ מסביב לגדר ובחוצות הקיבוץ הנם את שנתו. כל לילה, החל מ 11:00 וכלה ב 06:00, עם אור ראשון.

על השמירה

"קשה", מודים שניהם. הקושי העיקרי הוא העבודה בלילה, באופן רצוף, שבוע אחר שבוע במשך שנים. זה הופך לחלוטין את סדר היום ומשפיע גם על הבריאות. כשעבדתי במפעל במשמרות לילה, אומר יעקב, לפחות הייתי עושה דברים, מדבר עם אנשים, והמשמרת הייתה עוברת יותר בקלות, כאן זה יותר חד גוני. יש פעמים שאני שואל את יעקב "איזה יום היום?" אומר ניק, בגלל השעות ההפוכות קשה לעקוב אחר ימי השבוע ולשמור על אוריינטציה.

אם זאת, למרות החד גוניות והקושי שבעבודה בלילה, עדיין שומרים השניים על גאווה מקצועית לא מוסתרת. יעקב מודה שכסייר הלילה יש לו טקטיקות מיוחדות שאין הוא יכול לפרטן. העבודה היא הרבה יותר מנסיעה לאורך הגדרות או חיפוש חורים בגדר, מדובר בכל הנדרש ע"מ לוודא שבמהלך הלילה לא נכנסים לקיבוץ גורמים הבאים לחבל או לגנוב.

ניק מרבה לתת דוגמאות מהווי הלילה. למרות שבמראהו, רעמת השער הלבנה, מעיל הדובון המהוה והעיניים הרכות ניק מזכיר הרבה יותר מדען מפוזר, ניק ידוע בקרב באי הלילה כשומר קפדן במיוחד. "פתאום עומדים לי לפני השער שני צ'חצ'חים (כך במקור א.ז.) ורוצים לבקר את "יוסי" (השמות כמובן מומצאים א.ז.), כמובן שאשאל אותם לשמם, ואבדוק בספר הטלפונים וארים טלפון לאותו "יוסי" על מנת לוודא שהם יכולים להיכנס.

הקפדנות של ניק, ששמעה יצא למרחוק גם סיבכה אותו לא פעם עם חברים בקיבוץ שמבחינתם ה"תשאול" בשער הוא מיותר ומוריד מכבודו של זה אשר נכנס. קרה לי כבר שאנשים לא דיברו איתי מס' חודשים, או שסירבו לתת פרטים, במיוחד כשמדובר בכאלו שחושבים שכולם מכירים אותם. אבל כיום, עם כל התושבים החדשים ועם כל הבנאים ועובדי ההודיות ובאי הבריכה שבאים בשערי הקיבוץ, קשה לדעת מי גר פה ומי לא וצריכים לשאול. לפני שלוש שנים היה הרבה יותר פשוט, והכרתי הרבה יותר ולא הייתי צריך לשאול כל כך הרבה.

למרות זאת, ניק רואה גם שיפור ביחס המגיעים אל עמדת שומר הלילה. פעם היו פה המון צפצופים, כולם חשבו שזכותם לצפצף אם לא פתחתי את השער מייד. היום אין כמעט צפצופים. הבהרתי לאנשים שהם בקרבת שכונת מגורים ושהם לא יכולים לצפצף באמצע הלילה רק כי השער לא נפתח בשנייה שהם מגיעים. היום אנשים מקבלים את זה ומחכים בסבלנות דקה או שתיים עד שהשער נפתח.

 כשאני מדמיין מארבי לילה מסעירים, מרדפי מכוניות בצ'קלקות מהבהבות או מלחמת מוחות מתוחכמת, הם ממהרים להעמיד אותי על טעותי. "בסה"כ לא קורה הרבה. מדי פעם מישהו מדווח על רעש, או כלב נובח או מישהו שטוען שהוא שמע רכב בחוץ, ואז אני שולח את יעקב לפטרל שם, למרות שאני יודע שרוב הסיכויים שזה כלום" אומר ניק. "אני זוכר שלפני כמה שנים הגיעו פתאום כמה מכוניות משטרה ומשמר הגבול, הם נכנסו לקיבוץ, היו בפנים לרבע שעה ואז יצאו בפנים חתומות, ולא גילו לנו מה היה העניין" נזכר ניק.

מה דעתכם לגבי השינויים במתכונת השמירה?

למרות שהביתן החדש נאה יותר וחדש יותר, שניהם עדיין אפופי נוסטלגיה לקיבוץ הישן ולמה שהוא סימל, כולל גם ביתן השמירה הישן (שנהרס רק יומיים לפני ביצוע הראיון). אני מתגעגע לקיבוץ איך שהוא היה פעם, אומר ניק. היום הכול משתנה. הנה, ליד החדר שלי (במגורי המתנדבים לשעבר א.ז.) יש את חצר הנקודה. פעם הייתה שם תצוגה של הקיבוץ של פעם, והיו מגיעים ילדים וכל שנה היו נוטעים שם עצים חדשים. היום זה בית קפה וקו אופ אורגני וכבר פחות קשור. גם על השינויים באזור הכניסה לקיבוץ, עקירת הצמחייה והעצים הוא מקונן.

על תורנות השמירה של החברים יש לניק בסה"כ דעה חיובית והוא מצר על סיומה. 75% מהאנשים היו רציניים, ובאמת בדקו מי נכנס לקיבוץ. 25% היו באים, יושבים על המחשב ומשאירים את השער פתוח. אני לא מבין אותם, תוהה ניק, זה הבית שלהם, זה הדברים שלהם, למה הם נותנים לכל אחד להיכנס, הם באמת חושבים שזה לא משנה?

דיירי הלילה

יש קבועים? אני שואל, כשאני כבר מכוון לשמוע על סצנות ליליות עסיסיות ועל יצורי לילה אפלים שנמשכים לאורות הבודקה. כן, מספר ניק ומאכזב אותי קלות. משאית החלב ומשאית הירקות לכלבולית, הובלת העיתונים, אוטו הזבל ותנובה.

רק זה? אני מנסה, אולם ללא הצלחה. יש כמובן אנשים שעוברים, חבר'ה צעירים שרק קיבלו רישיון, עם ובלי בחורות, ולפעמים מישהו שואל אותי "מתי הבן שלי חזר אתמול בלילה?" אבל אני תמיד אומר "לא שמתי לב". אני לא רוצה להיות השטינקר של המשפחה, מודה ניק. אין מה לעשות, דיסקרטיות היא מעמודי התווך של המקצוע.

יש מישהי קבועה, מתרצה ניק לבסוף, שמגיעה לבריכה כל יום ברבע לחמש. כשאני רואה אותה נכנסת ברגל בשער, אני מבסוט כי היא הסימן הראשון של הבוקר וסוף המשמרת, הוא מודה, ומגלה שמץ של חיבה ליצורי הלילה.

לסיכום  

אז כנראה שדברים סוערים לא קורים בביתן השמירה שלנו בלילה, וכנראה גם שרובנו כבר לא ניכנס לשם יותר, אל הביתן. כבר אין צורך.

את השומר נראה מעכשיו רק מאוחר בלילה, ורוב הפעמים, לא נקדיש לו יותר משניה אחת של מחשבה. (אלא אם כן הוא יתמהמה בפתיחת השער כמובן). כמו המאבטח ברכבת או בודק התיקים בקניון – גם שומרי הלילה שלנו יהפכו להיות יותר ויותר שקופים, אחרים, לא משלנו. מישהו שצריך לבצע פעולה מסוימת – הכרחית נחוצה, חשובה, אבל מבחינתנו – שקופה ולא נראית. מישהו שהוא חלק מה"המערכת" הגדולה המתנהלת סביבנו, לא אישית, קצת פחות אנושית – יותר טכנית ותפקודית.

תורנות היא מטלה, אבל היא גם נשיאה משותפת בעול, והכרה בחשיבותו של העול הזה. העול של בטחון קיבוצנו כבר אינו בידינו, העברנו אותו במלואו לידיהם של ניק ויעקב. נפטרנו מהמטלה, הבה לא ניפטר מהכרת התודה, ומההיכרות עם אלו שעדיין שומרים בשער ומפטרלים על הגדרות, כל לילה, שישה לילות בשבוע.