אני כמעט ולא קוראת פוסטים בפייסבוק עד הסוף. הנהלת פייסבוק אישרה בלי בושה, שהם מארגנים לכל אחד פיד כלבבו וכך, הפיד שלי מלא באזכורים של ההפגנות בבלפור, של מתכונים צמחוניים, פוסטים של נשות עמק חפר ומדי פעם איזה DIY. האלגוריתם המתוחכם דואג שכל אחד מאיתנו ירגיש פחות לבד על-ידי הקפתו, במרחב הדיגיטלי, במי שיש לו עניין משותף איתו. ואז, כשיוצאים לחיים האמיתיים, מתפלאים מאוד שלא כולם צמחוניים, שלא כולם חושבים שרה"מ חייב לפרוש אם הוגש נגדו כתב אישום ושלא כולם מתעניינים ביצירה. אבל מדי פעם, צד את העין ומיד אחר כך את הלב, פוסט מסוים. ואז אני קצת מודה לצוקרברג הזה, שרוב הזמן נראה לי מכוחות האופל, שבזכותו למדתי משהו, הכרתי טוב יותר מישהו, נעשיתי קצת יותר סובלנית וקשובה. את איתמר רגב אני מכירה מהשבילים ומהגנים. הוא נשוי למור (פרידמן) שני ילדיהם ושני ילדיי נולדו באותם שנתונים ומתחנכים יחדיו. תמיד מחייך בעדינות, תמיד אוחז יד לילד או רצועה של כלב, לפעמים עם מור, לפעמים לבד. פעם ביקשתי עזרה בקבוצת הוואטסאפ הקיבוצית והוא מיד בא. והוא כתב משהו בפייסבוק שחשוב לי שיגיע למה שיותר עיניים ולבבות. ביקשתי ולאחר שחשב ביחד עם מור, הסכים שנפרסם. (איילת אסטליין).

 20201205_111449

להיות נכה צה"ל זה קצת עבודה. עבורי זה מתחיל בכל לילה – מהמאבק בעצמי בלהיכנס למיטה ועד הפעילויות שאני יוצא אליהם כל לילה ואז בכל בוקר המאבק בעצמי בלא להוציא את מה שקורה בפנים החוצה ובלהיות מועיל, או לפחות לא להפריע, בהתארגנויות הבוקר של המשפחה. זה מאבק להמשיך את היום ולא להצטמצם לבית – ללכת למועדון השיקומי, לטיפולים, למחויבות להתנדבות, לקנות תרופות. זה המאבק המתמיד מול הגופים שמטפלים ומשקמים בלא להיות שקוף ולא ללכת לאיבוד, מאבק לקבל את הזכויות שלך (כסף לתרופות, הפניות לטיפולים, הכנסה מינימלית ומכבדת וכו').

עבורי להיות נכה זה מורכב, זה בין האור לחושך, להחביא ולחשוף, בין המוגבלויות הנפשיות לנורמטיביות ולשאיפה להיות כמו כולם (גם במקומות שכבר אי-אפשר). עבורי להיות נכה צה"ל (הלום קרב, פוסט-טראומטי או איך שלא תרצו לקרוא לזה) זה תמיד להישאר שם – בביר זית, בשכם, בחברון ובמקומות וזכרונות אחרים.

20201205_104821

יש יום בשנה בו מדינת ישראל מתייחדת וזוכרת את נופליה במערכות ובפעולות האיבה, יום קשה ועצוב לכולנו. ויש יום בשנה שמדינת ישראל לקחה על עצמה להוקיר ולהודות לאנשים החיים שמשלמים יום יום בגופם, בנפשם או בשניהם את מחיר המציאות הישראלית ואת מחיר המלחמה.

אני מדבר על יום ההוקרה לפצועי מערכות ישראל ופעולות האיבה, יום שמצוין בכל שנה בתאריך יז' בכסלו (מסתבר שזה התאריך העברי של כ"ט בנובמבר 1947). אל תרגישו לא בנוח אם אתם לא מכירים, מסתבר שבמרבית העיריות, המועצות המקומיות וגם קצת המדינה, לא ממש מתחברים ליום הזה

אתמול (יום חמישי, 3 בדצמבר 2020) צוין יום ההוקרה ומלבד פעילות מקומית במועדון השיקומי, ביחד עם כיתה מקסימה מבית-הספר בית אקשטיין רופין, אף גורם אחר במדינת ישראל לא ממש ציין את היום (גילוי נאות – אשתי המחנכת של הכיתה ובית-הספר בו היא עובדת העניק לה את מלוא הגיבוי, התמיכה והאמצעים עבור זה). נכון שראש הממשלה ושר הביטחון הכינו סרטון (כל אחד בנפרד) שנשלח בתחילת השבוע ונכון שאגף שיקום נכים שלח הודעה, אבל זהו – רשמי, סינטטי ומרוחק.

אבל אני רוצה להאמין שלא ככה אתם הייתם רוצים שהמדינה שלכם, מדינת ישראל, מקטן ועד גדול, מהרמה הממשלתית ועד הרשויות המקומיות, מרמת החברות ועד לרמת הקהילה, תוקיר את אנשיה וחייליה שנפצעו ופציעתם מדממת עד היום, אנשים שנשארו חיילים ועבורם כל יום הוא יום הזכרון. אז בתקווה (כבכל שנה) שבשנה הבאה יהיה שונה.

https://www.facebook.com/itamar.regev/posts/10159057221543816

 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <s> <strike> <strong>

42495896