את תמי הורוויץ הכרתי לראשונה כמטפלת מובילה בגן רימון, לשם נכנס בננו הבכור עם נחיתתנו בארץ ובקיבוץ לפני כ-38 שנים. היא הייתה מאושיות הגנים בגח"א וכך התקבע הדימוי שלה בקיבוץ לאורך שנים

המעבר שלה לתפקיד שונה לגמרי במזכירות (שהפכה באותן שנים להנהלה) בגיל 50 פלוס, אינו דבר של מה בכך אך תמי נענתה לאתגר. העובדה שמילאה את תפקיד המזכירה טכנית ובפועל ניהלה את לשכת מנהלי הקיבוץ לאורך כ-13 שנים, מדברת בעד עצמה.

היא זוכרת את ההתחלה. "כמי שמכירה את הקיבוץ ואנשיו, נכנסתי לתפקיד חלקי בשנת 2008 לבקשת יזהר ודודי רוזן, על-מנת לסייע בקליטה של אייל ניסן כאן. החלפתי את יהודית ששוני שסיימה לעבוד כמזכירה ובמשך הזמן עברתי למשרה מלאה עד 2020".

אני תוהה על היכולת שלה להסתגל לסגנונות ניהול שונים של היו"רים ומנהלי הקהילה השונים עימם עבדה במהלך השנים.

"המזכיר איתו עבדתי מרבית השנים היה אייל ניסן ובשנה האחרונה גם עם שרון אולמן. היו"רים היו חגי בר אילן, שמוליק לשם, ברוך גשן וצביקה בן נח והמנהלים העסקיים היו יונתן לביא, יזהר לנדאו, איציק מור וערד סלוצקי. לפני שהסתגלתי לסגנונות השונים, הייתי צריכה ללמוד לעבוד על מחשב ואת רוב הפונקציות שלו, כי למעט כתיבה על מכונת כתיבה בצבא, לא היה לי כל מושג בתחום. לאט לאט, עם הרבה סבלנות של כל מי שהיה סביבי, נכנסתי לעולם המחשב. למי שלא עשה זאת בגילי, קשה להבין כמה מורכב זה היה ועדיין, יש לי מה ללמוד. לעניין הסגנונות השונים, ניתן לומר כי התרגלתי אליהם והם אלי. משנה לשנה הרגשתי שנותנים בי יותר ויותר אמון ואז גם גדל היקף המטלות בעבודה וכך גם המורכבות שלהן. אהבתי כל רגע בעבודתי במזכירות".

כאשתו של מי שהיה כאן מזכיר בשתי קדנציות – האם שירת אותה הנסיון שצברה? "קיבלתי מיענקל'ה את הגישה שבתפקיד ציבורי, צריך להיות פנוי לבקשות הציבור 24/7, ניסיתי להיות סבלנית תמיד ולשרת את הציבור והמנהלים. מודה שלא תמיד עמדתי בזה, אבל השתדלתי".

אחת הסוגיות שעולה כאן חדשות לבקרים, היא סוגיית העסקת מנהלים מבחוץ. כמי שעבדה שנים רבות לצידם, יש לה דעה בנושא.

"בעבר, כשהיו מזכירים מהקיבוץ, הם ביצעו עבודה שוחקת ולא מתגמלת, גם מבחינה כספית וממלאי התפקידים נדרשו להשקיע כוחות רבים מאוד. לעומת זאת, למנהלים חיצוניים יש ראייה אחרת מאשר למנהל החי בקיבוץ (קירבה, חברות, מסגרות חינוכיות, אירועים) וזה נותן פרספקטיבה רחבה ואובייקטיבית יותר בדרך כלל. המנהל החיצוני אכפתי מאוד וחשובים לו הקיבוץ וחבריו, אך בסופו של יום הוא נוסע לחייו האישיים ויש ניתוק מהיומיום שלנו. היום לא הייתי מציעה לאף חבר קיבוץ להיכנס לתפקיד שוחק שכזה".

אני שואל האם התפקיד המתבצע במוקד העשייה, השפיע עליה במהלך השנים. "נמצאתי במוקד של דברים רבים ונדרשתי לאחריות רבה, אכפתיות ודיסקרטיות. אתה לומד על מגוון גדול של עניינים המגיעים לטיפול המזכיר הנוגעים הן למדינה והן לתנועה הקיבוצית והקיבוץ שלנו ועל אתגרים מורכבים העומדים לפתחם של גופים אלו. למדתי על הקושי למלא תפקיד ציבורי בקיבוץ שלך ואת המחירים הנלווים.

צילום: ליונל מייקלס

השתדלתי לקדם ולארגן את מזכירות ולנסות לייעל את תהליכי העבודה. השתדלתי להכניס את ההיסטוריה וההווי של גח"א בעזרת הארכיון, על-ידי בחירת ותליית תמונות ופלקטים ישנים במזכירות. אני רוצה להזכיר את יהודית אשד ז"ל שהייתה ממונה על הארגון ואיסוף החומרים הכתובים והייתה שותפה בהתלבטויות, החלטות והעיגון שלהן יחד. יהודית עשתה עבודה חשובה מאוד שתישאר לכל מי שיחפש מסמכים בין השנים 1999-2007".

סוגייה נוספת שעולה לאחרונה, היא קציבת תקופת כהונה בתפקיד. "אני חושבת שבשום אופן זה לא תפקיד שצריך להיות מוגבל לקדנציות, התפקיד אינו ניהולי ציבורי והמגוון רחב, כך שעד שלומדים אותו לוקח זמן רב".

אני שואל אותה על התובנות העיקריות. "הגעתי לעבודה בסביבות 50 ++ והייתי פנויה יותר, כך שהתובנה העיקרית היא שבתפקיד כזה צריך אדם שאכפת לו מהמקום והוא נכון להשקיע מעצמו זמן ואנרגיות כדי לבצע אותו טוב. המקום הזה עובד לאורך השנים באווירה נעימה, מכבדת אחד את השני וכדאי מאוד לשמור על זה. אני מאחלת לליאורה ולדפנה בהצלחה".

לעבוד אצל תמי / אייל ניסן

התבקשתי לכתוב כמה מילים על עבודתי עם תמי ולברך אותה על יציאתה לפנסיה (חלקית).

כשהגעתי לגבעת חיים איחוד בשנת 2008 , הייתה תמי מזכירה טכנית מחליפה, עובדת זמנית ופקק לעת מצוא, אבל כשנפגשנו – הבנתי מיד כי לא בפקק עסקינן ולא בשום דבר דומה לזה. זיהיתי מיד את הפוטנציאל הגלום בה, הבנתי שיש לי עסק עם "שחקנית נשמה", איכפתניקית, שחיה ונושמת את הקיבוץ מיום היוולדה. היה ברור לי שתמי תכנס לתפקידה החדש כרל"שית הקהילה ובנין המשרדים במהירות ולאט לאט תגביר וכך בדיוק היה.

תמי היא אוטודידקטית שלמדה לעומק את עולם המחשב: מעבד תמלילים, דואר אלקטרוני, ניהול יומנים ועוד. בתחום אחד היא הפכה לעילוי: תפעול תקלות של מכונת הצילום. כשכולנו

היינו בוהים במכשיר הענק גונח, שולח הודעות מצוקה ומסרב לספק את הסחורה, היא הייתה מגיעה, מדברת עם המכונה וקצת עם עצמה ומפיחה בה חיים.

בחלוף הזמן פיתחנו הרמוניה מופלאה ויעילה, שיתוף הפעולה ואמון. כמו בפאזל, תמי הייתה יד ימיני ותמיד הוסיפה את החתיכות החסרות, את ריחות העבר, היסטוריה, ידע כללי ובעיקר את הנשמה. הוויכוחים האינסופיים נגמרו בדרך כלל בנצחון מוחץ של תמי.

רוית (זוגתי) תמיד אמרה באהבה שתמי היא אשתי השנייה. הקשר שלי עם תמי קרוב גם היום ומבחינתי כך יהיה תמיד. אני יודע שאצל תמי השמים הם הגבול, אחרי המשפחה ומאחל לה בריאות ואת כל הטוב שבעולם.

בנימה אישית יותר: תמי – צאי לדרך החדשה. תיהני מכל רגע. תאספי סיפורים וחוויות כדי שנצחק כמו תמיד. אני מאחל לכם גם להבא, צוות הרמוני ומנצח כפי שתמי ואני היינו.