מוזר וכואב נורא לומר עליך אבא מת.

מוזר לי לבוא לבית קברות בגללך ולא איתך. או לא לראות את האוטו שלך בכניסה ולדעת שאתה וסוניל כבר עומדים בין העצים במקום הקבוע.

זוכרת לאורך השנים, שיחות רבות משעשעות על ההלוויה שלך ועל המוסיקה שאתה רוצה שישמיעו בה ואני, שמנסה לשכנע אותך על מוסיקה אחרת. קיבלתי ממך את הצורך לדבר על הדברים, ושאפשר וכדאי לדבר על הכל, גם על המוות וכך, אולי, להרגיש את החיים. הצורך שלך לשתף אותנו תמיד בחייך האישיים מבלי לחסוך בפרטים, לפעמים היה כבד עבורי, אך ברור לי, שעזר לנו מאוד בסוף חייך, להיות שם איתך: לעטוף אותך באהבה ובחום רב ולטפל בך כמו בתינוק ענק שמגיע לו שכולנו נהיה סביבו ונדאג לכל צרכיו.

IMG-20201007-WA0009

מאז ערב ראש השנה, אנשים יקרים משפחה וחברים, בקיבוץ ומחוצה לו, באו להיפרד והתאמצת כל כך להגיד מילה או שתיים. התרגשת מאוד. היה נראה שאתה אולי מבין שזה הסוף. תודה לכולכם. התרגשנו בכל רגע כזה.

בלילה האחרון, כמו בלילות שלפני, ישבנו/שכבנו מכל צדדיך וליטפנו אותך ושאלנו אם רוצה שנספר לך זיכרונות, "אם אתה רוצה תלחץ לנו את היד", ביקשנו. ולחצת חזק חזק. כל פעם שנגמר זיכרון, לחצת שנספר עוד. רונית ואני ביחד עם שלומית, נזכרנו בעוד סיפור ועוד סיפור. וחייכת. ולפעמים אף נראה שרצית לבכות, אבל היית כל כך חלש בשביל לבכות.

נזכרנו במסעות הפטריות, ואיך בימי שישי באת עם האוטו הגדול שלך לקחת את הכתה שלי לאסוף פטריות ומהאוטו היית שולח אותנו לקצה השדה כי ראית שם פטריה וכולנו רצים עם הדלי וכמובן שמוצאים ומראים לך מרחוק את השלל. נזכרנו בילדות שלנו על כיסא הגלגלים. בעלייה לחדר אוכל, סיגל ואני יושבות עליך, רונית מאחורה עומדת על הכיסא ומחזיקה בידיות ואתה בעצמך מסיע את כולנו. כמה חזק היית.

נזכרנו במשחקי שבת בבוקר במיטה שלכם: במשחק "מכונה" שהיית מכונת ידיים שאנחנו צריכות לעצור בגופנו וללחוץ על כפתור שנמצא על האף שלך. או  משחק "בית הכלא" שאתה מחבק חזק ואנחנו צריכות להשתחל החוצה. משחקים שרק משותקי רגליים יכולים להמציא. נזכרנו במוסיקה הרבה בחיינו בזכותך, אקורדיון, מלודיקה והמון תקליטים. יוסי ואתה מתאמנים לפני החגים. ועוד נגנים שמגיעים הביתה לערבי שירה ותוכן.

IMG-20201007-WA0012

נזכרנו בטיולים הרבים איתך, והנסיעות לעין גדי לניצה אחותך ומשפחתה. ואיך בכל מקום בארץ יש איזה חבר או חברה מילדות, בגרות או זקנה שעוברים להגיד לו שלום "כי הוא בטוח ישמח לראותנו…" תמיד אמרת. כל כך אהבת אנשים מכל הסוגים והמינים.

תודה לך אבא שבזכותך יש לנו משפחה כזו גדולה, מרובת אמהות ואחיות נפלאות ותומכות שביחד עברנו גם תקופות לא פשוטות.

תודה שנשארת בקשר כל כך אמיץ ומיטיב עם אמא שלנו, אשתך הראשונה, ודאגת ששלומית ואמא יהיו חברות. עכשיו כשאני גדולה אני מבינה שזה לא מובן מאליו. תמיד חשבתי שזה מובן מאליו.

תודה לסוניל המטפל, שהוא המלאך של כולנו, תודה לניצה וגלעד אחיך, שדאגו לך תמיד. ליוסי, גדעון, ראובן, דן, קובי, שמעון, אחי, ברכה וחנוך – שהיו שם כל הזמן. תודה למלווים הצעירים שהנעימו את זמנך בנגינה ושיחה, ולכל האנשים היקרים כל כך, שביקרו ועזרו לנו כל השנים.

אבא יקר, שנים שאינך ישן ברצף, סוף סוף אתה יכול לישון, לשחרר את הגוף הפצוע באדמה ולתת לנשמה הטובה להמריא גבוה מעל לצמרות הדקלים שכל כך אהבת.

 

 

 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <s> <strike> <strong>

42495896