שנה חדשה (2011), עלון מחודש, עורכים חדשים ואפילו הגשם התחדש. לא רע, הא?

הנה גם אני חוזרת ומתחדשת, אחרי הרבה ימים ושעות של סרטים מכל המינים והסוגים. אל תדאגו, לא אלאכם בכל מה שהפסדתם..

הפעם אספר לכם רק על סרט אחד והאירועים הקשורים לו. "שם תואר – משטרה" הוא שמו.

[youtube]http://www.youtube.com/watch?v=UxHIY7yP2Pw[/youtube]

סרט רומני שעלה וירד כמהירות האור. קראתי ושמעתי עליו. סימנתי כ"ראוי לצפייה". המבקרים – היללו. רצתי לאבן יהודה רק כדי לשמוע שהיה ונגמר. בכמה ימים שהוקרן התחילו לראות אותו כ-10 אנשים ועמד במשימה עד סופה – רק 1, מנהל הקולנוע, שאמר לי: "זה סרט סינמטקים מובהק, שהמבקרים אוהבים והקהל – לא. איטי, כבד, פילוסופי" בקיצור – פלצני.

זה לא הרתיע. גם בגלל השם. דקדוק ("שם תואר") אני לא חובבת.  ז.א. מינוס. "משטרה" אף היא לא מחביבותי. עוד מינוס. אך כיוון שמתמטיקה חביבה עלי, ומינוס ומינוס הם פלוס – החלטתי להמשיך למוזיאון ת"א לנסות שם את מזלי.

מילאתי עצמי בשפע של ריפוד אוורירי ותפוח בדמות סרטים קלילים רומנטיים, קומיים ועוד שיקלטו את הכבד הזה. באותו יום ראיתי את הצרפתי המתוק עד כאב שיניים, בשם "ממני באהבה". פרט לסופי מרסו היפהפייה, הסרט בהחלט יכול להצטרף בגאון למדף עוגות הטורט התפוחות, אווריריות, מצועצעות ומתוקות מאד מאד. מיני אכזבה מס 1.

כדי להיכנס לאווירה, הגעתי למוזיאון שעתיים לפני תחילת הסרט ( "משטרה", זוכרים?). לספוג קצת תרבות. אני לא מפוקדי המוזיאון התדירים, בכלל לא… בתקופת חנוכה תפסו את עיני מודעות על תערוכות שנראו מעניינות. אבל עד שהגעתי, פרט לתערוכה של ידיד רובין, שזו הפעם השלישית שביקרתי בה, לא היה הרבה. יכול להיות שהם בדיוק "בין תערוכות". יש דבר כזה? הנה אכזבה מס. 2.

טוב, לא התייאשתי ועברתי לגלריית ליטבק, בה מציג צ'יהולי. שילמתי את המחיר המופקע ו…תוך 15 דקות – הייתי בחוץ! כמה ימים אח"כ, בעת זפזופ בטלוויזיה תפשתי מישהו שסקר את התערוכה הזו ואמר שגלריית ליטבק היא גלריית זכוכית (לא ידעתי…), שגובה מחיר מופקע לכניסה לתערוכות. בעיקר עכשיו, כשמציג בה אמן ניפוח זכוכית היוצר אגרטלים ענקיים וקורא לזה אמנות.

אני דווקא אוהבת אמנות זכוכית, כולל ניפוח זול. אבל מסכימה עם האמירה לגבי המחיר והאגרטלים… אכזבה מס 3.

אחרי כוס קפה חזק (שלא אירדם), הגיע רגע האמת!

הסרט נמשך שעתיים והסיפור עוקב אחרי שוטר העוקב במשך 8 ימים אחרי 3 נערים המעשנים חשיש בהיחבא בחצר ביה"ס.

הוא מנסה להוכיח מעל לכל ספק שאינם סוחרים. שאין פה עילה למאסר. למרות שהחוק ברומניה של 2010 מטיל ענש של 7 שנות מאסר בפועל על שימוש בסמים קלים. קשה לו, מצפונית, להכניס נער כזה לכלא ולהרוס לו את החיים, בידיעה שברוב ארצות אירופה זהו כבר לא פשע ובקרוב, אולי גם ברומניה.

כן, הסרט מאד איטי ומתאר בפרוטרוט את המעקב, העבודה המשטרתית הביורוקרטית של איסוף נתונים ופרט לשפה הרומנית – הכל נראה כאילו זה פה, בארץ. האפרוריות של תחנת המשטרה, הדירה בו הוא גר, הארכיונים ומשרדים למיניהם. גם הפקידים, שמתפקדים בעצלתיים וביעילות ביורוקרטית מובהקת של פקידי ציבור.

הדילמה המוסרית מצפונית של השוטר מתוארת בצורה מאד מדויקת וההתמקדות בפרטים (מה שגורם לאיטיות של הסרט) מחדדת את הדילמה הזו, עד סופו.

בד"כ כשיש ויכוח בין המבקרים לקהל הצופים – אני עם האחרונים. סרטים הם אמנם אמנות אבל אמנות לעם. בעיני. הפעם – אני עם המבקרים. לגמרי.

סרט איטי, כבד, פילוסופי ועם כל זאת – מדויק, חזק ומציג את הדילמות של שוטר בצורה משכנעת ואמפטית. אהבתי מאד את הסוף וכדי לא לקלקל לשניים שעדיין קוראים ואולי ילכו לראות – לא אפרט.