ל' ביקש ממני לכתוב משהו לעלון וכאשר ל' מבקש, אני לרוב נענית (עוד מימי קבוצת "אלון")

למרות שלא הבנתי כל כך – על מה הוא רוצה שאכתוב? הרי המדור שלי בעלון הוא ההפך הגמור מהמציאות העכשווית, בה אנשים מבודדים ומסוגרים בביתם ואינם פותחים את דלתם ואינם מעניקים לנו הצצה פנימה.

ובכל זאת, החלטתי להרים את הכפפה ולכתוב על התחושות המלוות אותי בתקופה זו.

תקופה מיוחדת, מרגשת, מטלטלת, הכל בכל מהכל, תחושה שאצל כולם, כמעט, העצבים חשופים נורא והאמת? לקח לי הרבה זמן להעלות אותה על הכתב.

ערב שבת, שעת בין ערביים, אני בדרכי להורים להגיד "שבת שלום" וברדיו מתנגנים שירים יפים, כאלו המיוחדים לשעה הזו בשבוע. בצומת של הכולבולית אני רואה תמונה מפעימה של "ילדים" עם סלים.

צילום: רם עפרון

"הילדים" כבר גדולים, הורים בעצמם ובסלים אין ביכורים, פשוט ארוחת ערב להורים. עמדתי והבטתי בתמונה הזו ומבלי להרגיש התמלאו עיני דמעות. זו הייתה תמונה מרגשת, סודקת את הלב והנשמה, במציאות ההזויה בה אנו שרויים.

אני מרגישה שקיבלנו הזדמנות יפה, להחזיר תודה להורים – לטפל, לעזור, לסייע, תקופה עם המון נתינה, אבל אפילו כל זה נבלע בשעות ארוכות של בדידות גדולה, של ניתוק מהקהילה, של שבירת השגרה הברוכה.

לדעתי הזמנים הללו לא הגיעו  סתם והם מספקים לנו המון הזדמנויות: ברמה הקהילתית אנחנו מתגלים במלוא כוחנו, עם צוות צח"י הנוסך בנו בטחון ועושה מעל ומעבר כדי שנעבור את התקופה הזו בצורה השפויה ביותר, יש לנו צוות הווי ובידוד שגורם לנו להתרגש ולפעמים גם להזיל דמעה ויש לנו חבורה נוסכת השראה של מתנדבים בתחומים רבים והכי מרגשים: הנערות והנערים, עם כל כך הרבה אחריות ומסירות כשהפנים היפות שלהם צפות ועולות.

עם כל הריבים והוויכוחים שהיו כאן לאחרונה, נהדר שיכולנו לעצור רגע, לדומם מנועים ולהתחזק מחדש כקהילה.

ברמה האישית, אני מרגישה שאני זוכה להתקרב ולהתחבר מחדש למשפחתי המצומצמת, אני זוכה להיות עם הילדים ברגעים רבים של יחד וצבירת חוויות משותפות שלא היו יכולות להתרחש, לולא זמן ההתכנסות המשותף שלנו.

נעים לי השקט ושאני פנויה בשבילם – לבשל להם,  לאכול יחד ארוחת צהריים, לעשות יחד ספורט, לשחק, לשוחח ופשוט להכיר אותם יותר. בשגרה, החברים תופסים אצלם את עיקר האנרגיה והמפגשים שלי, לפחות עם המתבגר, הם בעיקר בהסעות אז אולי מצליחים להגניב כמה משפטים.

הקושי העיקרי שלי בימים האלו הוא שהכל טכנולוגי מאוד ומי שכמוני הפסידה במוקדמות, לא מתייצבת למירוץ עכשיו. אז הוציאו אותי לחל"ת, רצו להקל, אמרו שאפשר להירשם באתר, אבל האתר לא הצליח להתפנות אלי ומצאתי את עצמי מקיצה בשעות לא הגיוניות באמצע הלילה, כדי לבדוק היתכנות. מיותר לציין שהקלה גדולה הייתה אם אפשר היה לעלות אפילו על ההסעה של דפנה, להגיע ללשכה, למלא את הטפסים ולשוב הביתה.

צילום: רם עפרון

והכל נעשה עכשיו "בזום".

לימודים בזום, אימונים בזום, סדר פסח בזום, קבלת שבת, שיחה משפחתית, פגישה, ישיבה, "זום זום זום עולה הזמר מכוורת הדבורים". מה עושים עם הזום הזה? אין לי מושג. ומה פתאום זום? כשלא יוצאים מהבית, אז לא ממש משנה איך נראים ואין צורך להחליף את הטרנינג ואין צורך לצבוע את השיער, בטח שלא להתאפר או להסתפר ופתאום הנראות הופכת חשובה. אפרופו נראות, כשאני כבר יוצאת מהבית, אני אמורה לענוד איזה "תכשיט" יקר ערך שמכסה כמעט את כל הפנים, עניין מביך למדי שגורם לי להרגיש כמו אחת מנשות הטאליבן.

אבל הבוקר מתחיל לי בפרדס והטבע במלוא עוצמתו ויש פריחה משגעת שפותחת את הלב והנשמה, אחרי העונה הגשומה ואולי דווקא בגלל שאנחנו לא מפריעים לצמחים לפרוח ולא מזהמים את האוויר, הטבע צועק לנו בשלל צבעים.וכדברי השיר של דתיה בן דור: "מי שלא מביט, מפסיד".

לסיום, נדמה לי שהמילה העיקרית אצל כולנו כרגע היא "געגועים":

הורים מתגעגעים לילדים, סבאים מתגעגעים לנכדים, מתגעגעים לראות הבעות פנים, אנשים מתגעגעים לחברה, אנשים מתגעגעים לשגרה, אנשים מתגעגעים למגע ורק לפני שתסתיים לה התקופה המיוחדת והחד-פעמית הזו, יש לי רשימה ארוכה מכאן עד למאוחד של מטלות שאני חייבת להספיק ולסיים, רק שאני צריכה עבורן זמן.