נילי קדם (קראוס)
אבא שלי פצוע כבר 50 שנה. הוא נפצע כשהיה בן 26 ובעצם, שנותיו שהעביר על כיסא גלגלים הן כמעט פי 2 משנותיו שהעביר כאדם הולך. לרגל 50 שנה למלחמת ששת הימים ביקשו מאבא לספר על הפציעה וחייו שלאחר מכן. הדבר עורר אצלו קושי רב וביקש מאיתנו שנוותר לו על זה. חשבתי, שזהו סיכום חשוב עבורו וגם עבור חבריו בקיבוץ שכביכול מכירים את סיפורו. לא ויתרתי לו ואפילו הצקתי לו בראיונות מזדמנים להשלמת פרטים שחשבתי שיודעת בע"פ. הוספתי זיכרונות נוספים מבני המשפחה וזיכרונות נוספים שלי… ומקווה שאבא ישמח בסוף שהדברים עלו לכתב. בסיפורו האישי אנסה להביא זווית אחרת על המלחמה והשלכותיה, מהמקום של האדם הפרטי שביום אחד השתנו חייו מקצה לקצה. כמו שתמיד אומר הוא בהומור: "ראיתי את העולם מגובה 193 סנטימטר ומאז הפציעה אני רואה את העולם מגובה 130 סנטימטר…".

אז נחזור 50 שנה אחורה בזמן: ב- 16/5/67 אבא גוייס למילואים כטנקיסט בשריון. כלומר 3 וחצי שבועות לפני המלחמה ממש במוצאי יום העצמאות. בתחילה חנו בצאלים ובהמשך חיכו שבועיים ליד שדה בוקר. כעבור 10 ימים התבקש אבא לעבור ממחלקת הטנקים למחלקת סיור, לג'יפ מחטיבה 200 (במהלך שירותו עבר קורס בבי"ס לשריון על ג'יפי סיור ועסק בהדרכת סיור). בדיעבד יתברר שהחלטה זו שינתה את חייו באופן בלתי הפיך.
5.6.67 היום הראשון של המלחמה, הם חוצים ליד ניצנה לכיוון הדיונות ומובילים את הטנקים לאזור ביר לחפן.
7.6.67 היום השלישי למלחמה, בשעה 5:30 בבוקר, אחרי לילה ארוך בו נלחמו בקרב על ג'בל לבני, הם יוצאים מחניון הלילה לכיוון אבו עגילה-אום כתף, במטרה לסייע בקרב של הצנחנים. כעבור 10 דקות נסיעה, מחלקת הסיור שבה נמצא אבא מקבלת פקודה לנוע לפני הטנקים לכוון את השיירה. לפתע נתקלו בשיירה מצרית שבאה ממול ומיד פתחו באש על השיירה. טנק אחד מכוחותינו, אשר לא שמע את הפקודה וחשב שסיירת הג'יפים שייכת לשיירה המצרית, החל לרסס אותם בכדורי מקלע. הצוות בג'יפ ביקש "חדל אש", ומשהבינו שאינם חדלים מלירות, הם החליטו לקפוץ מהג'יפ ולשכב על האדמה. בזמן הקפיצה חדר כדור בגבו של אבא ויצא באזור הצלעות תוך ריסוק שתי חוליות. בתחילה היה נראה, שזו פציעת בטן באזור האגן ולכן נחשב לפצוע בטן. רק בביה"ח "סורוקה" הבינו שנפצע בעמוד השידרה. בעת הפינוי מהשטח, לפני העליה למסוק, אבא זוכר שביקש מורפיום כי חשב שהולך למות ואכן נתנו לו, למרות שלא נהוג לתת לפצועי בטן. זוכר שביקש מהם למסור דרישת שלום לדניאלה ושהוא אוהב אותה. באותם ימים בקיבוץ היתה תורנות במרכזיה ובאותה עת בלה וולף קיבלה את הידיעה ומסרה לדניאלה אימי את ההודעה: "דוד נפצע והוא נמצא בגן". אימי נבהלה אמנם שפצוע, אבל נרגעה מעצם המחשבה שמטייל בגן. ויצאה לכיוון באר שבע. בקיבוץ כבר הבינו שזו היתה טעות וכנראה שנפצע באגן. ולא נמצא בגן… תמר (אגמון) שרביט בת כיתתו של אבא, חיכתה לאימי בכניסה לבית החולים והכינה אותה לכך שהמצב יותר מורכב. תקופת באר שבע זכורה לאבי במעורפל. ימים ולילות שאינם נגמרים…אמא היתה בהריון מתקדם עם רונית, אחותי הבכורה, ועל מנת להקל על הנסיעות, היא נשארה להתגורר אצל תמר ויוסי שרביט. ניצה אחותו, שהגיעה מעין גדי, מספרת שבחודשים הראשונים שכב במיטת סנדביץ. זו מיטה שכל 4 שעות שמים עליך עוד מיטה ואז הופכים אותך מהבטן לגב ולהיפך. כנראה רוב הזמן היה מטושטש מסמים, על מנת להקהות את הכאב, ולכן היא זוכרת שמכל שטות שהוציאה מהפה אבא היה פורץ בצחוק היסטרי. זוכרת רגעים רבים של התקפי צחוק משותפים של שניהם ושהצחוק גרם לו לכאבי תופת מהניתוחים בבטן ובגב.
תקופה קצרה לאחר הפציעה אבא עובר לבית לוינשטיין ושם מעביר שנה של שיקום ארוך ומייגע עד שיחזור הביתה להתחיל את חייו החדשים על כיסא גלגלים. אל בית לוינשטיין, אבא נזכר, באו מבקרים רבים: שרים בממשלה, אמנים שונים חברי קיבוץ כמו גם מתנדבים ומתנדבות וגם חבריו שחזרו מהמלחמה. תקופת אופוריה במדינה. הוא זוכר במיוחד את "הגשש החיוור" שהופיע בפני הפצועים, והמורל היה מאד גבוה. רונית נולדה קרוב לפציעה בתקופת השיקום והפכה במהרה לחביבת האחיות והרופאים. ממש גדלה בבית החולים. יום אחד כשאבי שכב במיטה, אימי התיישבה לידו על כיסא הגלגלים שלו ורונית פרצה בבכי קורע לב ואי אפשר היה להפסיקה עד שאמא קמה אליה ואז הם הבינו שהילדה נבהלה וחשבה שגם אמא תשב על כיסא גלגלים.
הורי למדו יחד לחיות את החיים החדשים שנקלעו אליהם בעקבות הפציעה. מלבד רונית שנולדה בסמיכות לפציעה הביאו הם בהמשך אותי ואח"כ את אחותי סיגל. אין ספק שלהקים משפחה עבורם היה הישג אמיתי מעורר גאווה. אבא מבקש להודות לדניאלה אמי, שקיבלה את נכותו בגבורה רבה, את הסבלנות וההקשבה והניסיון שלה להחזיר את החיים למסלול אפשרי ואפילו מוצלח. לעולם לא ישכח לה זאת. זה לא היה ולא יהיה מובן מאליו מבחינתו. בהמשך, אבא הקים משפחה מורחבת עם שלומית ובנותיה. שלומית כבר בחרה בו כבן זוג נכה ועברה איתו שנים רבות, חשובות ומשמעותיות, אותן לא ישכח. אבא מעריך מאד את שתי נשותיו ואת ששת בנותיו אשר בכישרון רב יצרו משפחה מיוחדת ומאוחדת.
אבא קרא ליום הפציעה (7.6.67) יום הולדת שני ואפילו יום ההולדת המשמעותי. נראה כי העובדה שנשאר בחיים האפילה על הפציעה ואובדן היכולת ללכת או לעמוד. זו היתה הגישה הדומיננטית בבית: לראות את היתרון של כל סיטואציה. כך יצא, שעד גיל מבוגר יחסית בהתפתחותי, הרגשתי שעובדת נכותו של אבא היא יתרון גדול שאף עלול לעורר קנאה… היה לנו אוטו גדול ממשרד הביטחון שכל הכיתה יכלה להיכנס לתוכו במסעות חיפוש הפטריות בחורף. היה לנו טלפון ומסך קטנטן של טלוויזיה שאסף אלינו חברים רבים בערבי האירוויזיון ואירועים נוספים. גם הכיסא עצמו היה נראה לי כיתרון באיכות החיים, ובאמת שלושתנו, הבנות של אבא, התחלנו ללכת מאוחר יחסית כי נסענו על ברכיו לכל מקום (וגם התהפכנו בירידות מחדר האוכל לגנים… ואבא דאג לקום מהר לפני שמישהו יראה את ההתרסקות.)
מבחינה אישית אין ספק שאבא בחר בחיים, השתלב במהרה בעבודה במפעל "פריגת" בו עבד 25 שנה. כמו כן, התמסר לספורט הנכים וייצג את המדינה באולימפיאדות נכים ואליפויות אירופה רבות. כבר ב1968, שנה לאחר הפציעה, השתתף באולימפיאדת הנכים שנערכה בישראל כשחיין ואף זכה במדליות בתחום זה. בהמשך שיחק שנים רבות בנבחרת כדורסל נכים עימה זכה במדליות זהב וכסף רבות. אבא גם עסק הרבה בפעילות התנדבותית שהיתה יקרה לליבו. נסע לבתי חולים לעודד פצועים חדשים ולהציע להם להשתלב בפעילות ספורטיבית בבית הלוחם כדרך לחזור לחיים.
בשנים הראשונות לאחר הפציעה, אבא סבל מכאבי פנטום ובהמשך מפצעי לחץ שריתקו אותו למיטתו. למרות מגבלותיו הרבות, אבא יצר לעצמו חיים מלאי תוכן, עניין, משמעות ויצירה. אבא יצר גינת דקלים ושרכים מסביבו שהפכו לג'ונגל יפהפה. ניגן באקורדיון עם יוסי כפרי כנגני החצר באירועים הרבים בקיבוץ. עסק באמנויות שונות, התמחה ביצירת משטחי פסיפס מוזאיקה מאבני שיש אמיתיות, עסק בציור על מרקמים שונים כמו בדים, ענפי דקלים, ואבנים. והפך את ביתו למרכז חברתי ותרבותי.
לאחרונה גוני, בתי האמצעית העבירה בכיתתה הרצאה באנגלית על "סבה הגיבור" והמשפט המסכם היה, שהיא מאד מעריכה את היכולת לחפש גם בסיטואציה קשה ואיומה כמו נכות, את הטוב והיפה. ואני רוצה להוסיף שחשוב מאד גם למצוא את הזמן להתאבל על האובדן. השיקום הנפשי חייב להכיל תהליך של עיבוד אבל. אני חושבת שאבא התפנה לתהליך האבל רק בשנים האחרונות וזה תפס אותו בעוצמה חזקה ומטלטלת. אך כנראה שבשביל לשרוד ולהקים חיים חדשים כמו שהקים, לא היתה לו ברירה, אלא להדחיק כאב גדול של פרידה מחיים אחרים שיכלו להיות לו. פעמים רבות בחיי מצאתי עצמי חושבת מה הייתי עושה אם היה קורה לי אסון שכזה… ומיד עולות בי תחושות של מחנק וקושי בנשימה. מצב מעורר אימה ובלתי נסבל עבורי.
אני גאה בך אבא, על הדרך שבחרת.

Smart Touch TIFF File

אורי לין מספר
50 שנה למלחמת ששת הימים, מלחמה ששינתה את פני היסטוריה של מדינת ישראל. אני נזכר באותו צעיר בן 22 ומביט אליו בעיניים של אדם שעבר כבר את גיל ה-70. מנסה להיזכר, בצער על אובדן חברים, על ארץ ישראל הקטנה שלפתע גדלה ונראה שלא ידענו מה לעשות איתה.
ימי ההמתנה היו ימים של ציפייה. ישבתי בבית וחיכיתי לקריאה לשרות והיא בוששה לבוא. הייתי חייל מילואים צעיר. חודשים לפני המלחמה עברתי הסבה לשריון. לא הוצבתי וביחידות האורגניות לא ידעו מה לעשות אתנו. חברי שעברו קורס צניחה גויסו מיד לצנחנים ואילו לשריונרים "החדשים" לא היה מקום.
עבדתי בבית כשכל חברי היו כבר מגויסים. חשתי תסכול רב. הקריאה באה כמה ימים לפני המלחמה. גויסנו כבודדים, לא הכרתי איש. נשק לא היה לנו ולכן אימנו אותנו על כלים מימי מלחמת סיני שנלקחו שלל. נשק אישי לא היה לכל חייל, הרכב שהועמד לרשות הגדוד המוזר הזה היה אוטובוסים.
חשנו לא רצויים וכאשר קיבלנו מוצב נטוש מול הכפר סנדלה במורדות הגלבוע לא חשבנו להתכונן למלחמה.
שמענו ברדיו שפרצה המלחמה אבל זה כאילו לא היה שייך לנו. בשעה 11.00 החלה ההפגזה על המוצב שלנו, ההלם היה גדול. הרעש הנורא ריח של אבק שריפה וצעקות. השריקה של הפגז ותפילה שרק לא יפגע בי. פחד המוות. ישבתי מקופל מנסה לחפור בידיים. זאת הייתה טבילת האש הראשונה שלי. חיילים לא ידעו מה לעשות, את המפקדים לא הכרנו, כאוס מוחלט. בשעה 14.00 פסקה ההפגזה והצליפות מהגבעות נפסקו. לאחר המלחמה נודע לנו כי פריצת חטיבה 37 לכוון ג'נין הסיטה את האש לשם.
מלחמה זה דבר נורא בכל קנה מידה. אנחנו החיילים נסענו מכאן ולשם בלי להבין מה תפקידנו והנסיעה באוטובוסים מרטה את עצבנו.
הגענו לטובס עיירה פלסטינית גדולה. הכוחות הלוחמים עברו אותה ותפקידנו היה לעבור מבית לבית ולחפש נשק ולרכז את כל הגברים במסגד. בכוחות שלנו היו תופעות של ביזה, התנהגות קשה כלפי האוכלוסייה האזרחית שהייתה בהלם ולא התנגדה. מבחינתי, נצרבה כניסה לבית שהיה חשוד וכאשר הווילון זז דרכתי את הנשק ולרגע היססתי כאשר מאחוריו הופיעה ילדה קטנה עם פרצוף מבוהל. לא יריתי למזלי.
חלק גדול מהכוחות בגזרה שאני הייתי שייך אליהם "עשו עבודה" שניצניה קיימים עד היום. קביעת היותנו עם כובש, "משחרר" או כל מושג שקיים עד היום. לא הכל היה יפה, "שיח לוחמים" ממעט לדבר על המפגש של ארץ ישראל הענייה עם עיירות מבוססות ועשירות. הייתה ביזה, היה ונדליזם מכוער, היו תופעות של נקמה והתעמרות שלא לצורך. היו ניסיונות גירוש והפעולות למניעת חזרת תושבים עלו בחיי חפים מפשע. כך נסענו ממקום למקום והתמקמנו בסוף באזור יריחו באחד ממחנות הצבא הנטושים וחיכינו.
ההמתנה בחום של הבקעה, מזון שברובו שימורים, הגעגועים הביתה ואי ודאות מה יהיה הורידו את המורל. המפקדים החליטו לשלוח כל יום פלוגה לירושלים לחגוג את הניצחון המפואר. שהגענו להר הצופים שוטרים צבאיים עצרו את הרכב כי חברי ממשלת ישראל ביקרו במקום. בין חברי הממשלה היה חבר משמר העמק מרדכי בנטוב, שר החקלאות באותם ימים. חבר טוב של הורי. ראיתי אותו ופרצתי לקראתו וצעקתי "מיטק", כך קראנו לו בקבוץ. הוא הסתובב אלי והחל לבכות. לא הבנתי מה קורה ואז הוא בישר לי ששמואל כץ, עוזי פלד ורני מרכס בני כיתתי נהרגו. עצב והלם. בעיקר על שמואל כץ שהיה ילד יחיד לאמו ניצול שואה שעבר עם אמו את כל אירופה בשק על הגב והגיע לקיבוץ ולכיתה שלנו. לא ידעתי ששמי היה בקיבוץ בין הנעדרים משום שלא נוצר אתי קשר מיום תחילת המלחמה. ביקשתי ממנו שיתקשר לאמא ולחיה ולבשר כי אני חי בריא ושלם. ידיעה ראשונה אחרי עשר ימים. "המת" חזר לחיים.
בסיום המלחמה החלטנו חיה ואני להתחתן. כתתנו המוכה רצתה לצאת מהאבל והחתונה הייתה סיבה טובה. את מקלות החופה נשאו שני בנים – שאול גלבוע וחנן איתן, שאול נהרג שנה לאחר מכן בעמק בית שאן כטייס, וחנן נהרג ביום כפורים בגיחה הראשונה לרמת הגולן.
מאז יום הזיכרון לחללי צהל קשור אצלי לחמשת בני הכתה.
חשבתי אז כי נגמרו המלחמות. המציאות הייתה אחרת. מלחמות ההתשה בעמק בית שאן והבקעה, מלחמת ההתשה בתעלה, הקרבות בהר דב, מלחמת יום הכיפורים, מלחמת לבנון, האינתיפאדה הראשונה. אין ספור פעולות של בטחון שוטף. בני דורי לחמו בהרבה מלחמות וקרבות כמו כן "בילו" חודשים במילואים, הנשים נצבע שערן בלבן מדאגה לנו. ילדינו גדלו בצל אבא עם מדים. ולצערי גם הם נלחמו בתורם. ומה יהיה עם הנכדים? עד מתי!

בתקופת ההמתנה / מרים ארזי
אם מלחמת ששת הימים ארכה ששה ימים בלבד, הרי קדמה לכך תקופה של כשלושה שבועות, שנקראו אח"כ תקופת ההמתנה או הכוננות. בימים אלו, המתח היה באוויר, נשמעו התראות מצד סוריה, והצבא החל בגיוס למילואים. חצר הקיבוץ החלה להתרוקן מבני המשק, בוגרי הצבא ואנשי המילואים. את מקומם בענפים מילאו חברי המשק הוותיקים ותלמידי הכיתות הגבוהות. חולקו וילונות שחורים להאפלה על החלונות וכן ניר דבק להדבקה על השמשות, למניע התרסקותם. בחצר הקיבוץ נחפרו שוחות – "תעלות הגנה" ליד כל בית, כל אלו השרו אווירה כבדה בישוב. כל חייל שקיבל כמה שעות חופש, הגיע לקיבוץ והתקבל בשמחה רבה.
הייתי כבר מורה ב"כיתות בנימין" (שפרירים בגלגול קודם), ואני זוכרת את עופר פניגר, שהיה מורה צעיר בבית ספרנו בא לבקר באחד הימים, ובני בכיתות שהיה מורה שלהם, כיתרו אותו ושמעו ממנו "סיפורי צבא". מה גדולה הייתה התדהמה כאשר נודע שעופר נפל בגבעת התחמושת. באחד הימים קיבלנו הוראה לסגור את בית בספר ולפזר את התלמידים לבתי הוריהם. אני כמחנכת כיתה, הצטרפתי להסעה לאזור הגבול, קיבוצי הספר: מצר, להבות חביבה ומענית, כדי לתת ביטחון לתלמידים בעת הנסיעה.
למחרת ובמשך כל המלחמה, יצאנו לעבודה במטע, לדילול תפוחים בקובני ובקקון, למרות שלמעשה התקרבנו לגבול. כמובן שלא נטשנו את הטרנזיסטור לרגע, וזכורני קולה המרגיע של רבקה מיכאלי הצעירה בפינת "עקרת הבית" שלה: "ועכשיו, אמא צעירה, קחי בשקט את תינוקך והגיעי למקום מוגן, אל תשכחי לכבות את הגז בצאתך מהמטבח". וכמובן ששמענו שם את הקריאה הנרגשת:" הר הבית בידנו".
באחד מלילות ההמתנה נערכה בבית וינה ההצגה:" הכלה וצייד הפרפרים" עם גילה אלמגור ויוסי בנאי. על הבמה הוצבו "עצים" ובחזית הבמה ספסל. זוהי כל התפאורה. במשך הערב האולם התמלא עד אפס מקום, וההצגה החלה. לאחר זמן לא רב, התחילה תנועה בקהל, דרך החלונות של בית וינה ראינו תנועה רבה במגרש החניה. הקהל לא שקט. השחקנים, התיישבו על הספסל במרכז הבמה, והתלחשו ביניהם. לאחר זמן לא רב גילה אלמגור התפרצה: מה קורה פה? מדוע אינכם מכבדים את ההצגה? ואז עלה לבמה רכז ועדת תרבות של הקיבוץ והרגיע את השחקנים. ואז נשמעה קריאה באולם: "כל חברי קיבוץ מגל לחזור מיד למגרש החניה!" מה התברר? כרגיל, הזמנו להצגה את חברי הקיבוץ הצעיר מגל. והם, אלו שלא היו מגויסים, באו, כדי להתאוורר קצת מהמתח של קיבוץ ספר קטן. בה בעת באה למגל ביקורת של משמר הגבול, ומצאו "קיבוץ ריק" כמעט. הביקורת הגיעה למגרש החנייה מול בית ווינה, והתחילה להזעיק את חברי מגל. לאחר זמן קצר, הכול בא אל מקומו בשלום, וההצגה נמשכה.

שישה ימים ו… / סמדר זעירא
כל כך נהנינו לשיר שוב ושוב את "נאצר מחכה לרבין איי איי איי"… ולהיות שכורי ניצחון קטנים, בני אחת עשרה, שלא מבינים מה קורה סביבם. את יום ההולדת של ערה, ב-6.6 חגגנו במקלט. זה שמונח באדמה באזור בתי הילדים ויוצר תלולית נחמדה לטיפוס שאינה חושפת את הפרימיטיביות והאפקטיביות, בו זמנית, של אמצעי ההגנה של פעם. נדמה לי שהיתה אזעקה בגלל איום מכיוון ירדן. וחפרנו שוחות. חופרים עד שאפשר לעמוד בפנים עד הגובה שבין המותניים לחזה, והחול כל הזמן נשפך בחזרה. שוחה לכל בית מגורים מחוזקת בשקי חול. וחיזקנו בסרטי הדבקה את החלונות הגדולים של בית הילדים. זה שהיום הוא הספריה.
ואז הגיעו ההודעות על עופר וינקי, שהיו לנו כמעט זרים גמורים מפאת מרחק הגיל, אך בכל זאת – ינקי היה מהכיתה של חנן, אח של ערה, ועופר עבד עם אמא שלי ב"כיתות המקדמות". ויותר מכך, הם היו הבנים של הקיבוץ. זהו אחד הזכרונות הראשונים החרותים בלב, המעידים על המרחק הקטן לעיתים בין הפרטי לציבורי בחיי קהילה. ולא שזה היה המפגש הראשון שלנו עם חייל שנהרג מהקיבוץ. מאיר זייטל היה החבר של עדנה, המטפלת שלנו בכתה א', שקול צרחותיה ובכייה, עם קבלת ההודעה באמצע הטיול השנתי של יום אחד לרמת הנדיב – עת באו לבשר לה, מהדהדים בי עד היום. בשורות שקולותיהן ומשמעותן ימשיכו להדהד ולהתעצם עם השנים.
האמת שכמעט לא באמת נסעתי לטיול- סיור- סמינר באזור השטחים הכבושים- מוחזקים- יו"ש. אחרי הצבא עבדתי בסמינר אפעל שם שמעתי לראשונה הרצאה של ישעיהו ליבוביץ על "אסון הכיבוש". עבדתי קצת בבציר ענבים מסוג "פרלט" בקיבוץ גלגל, והרגשתי נורא חלוצה, בלי להתייחס למשמעויות המורכבות של הקמת הישובים באזור. במהלך השנים הכרתי אנשים יקרים המתגוררים "שם", ומצאתי את עצמי נמנעת מדיונים פוליטיים איתם. בעיקר בגלל שאני לא טובה בזה, ואני טובה יותר בלראות את הצד האנושי שלהם – לא חשוב מאיפה באו.
אבל סיני. המתנה שלקחנו. הוי סיני סיני. טיול י"ב וטיול קיבוץ ב"סקאניה" של אבי עם ספסלי העץ והסולם המפחיד. בדרך הלוך שרים "אנחנו עוד לא אכלנו שום דבר", כי את הסנדביצ'ים לכל היום גמרנו כבר ב"מישמר". במעמקי המשאית מחכים לנו ארוזים ב"ברוסים" אפונה, נקניק יבש, וממרח מיונז עם ירקות ליום השני, ותירס, ממרח כבד, ולפתן חצאי משמשים ליום השלישי, וכך הלאה… ובחזרה- מצומת כפר הרואה, צועקים "הבאנו שלום עליכם"…
וסיני של הנופשים. אשליית החופש המוחלט בין חול וים ושמיים. שנורקלים ודגים על האש. כמעט תאילנד זה כאן ובזול.
ששת הימים היתה המלחמה הראשונה שלנו. טוב, הראשונה באמת היתה מלחמת סיני, שנת הולדתנו. ככה זה אצלנו. ההיסטוריה הפרטית ארוגה בתאריכי המלחמות… ולימים אתחתן עם משפחת זעירא ולא אחת אצטרך להסביר שאני לא קשורה לאלי זעירא ממלחמת יום כיפור ואני אפילו באה מקיבוץ עם הרבה נופלים.
מודה – "ירושלים של זהב" עדיין עושה לי משהו בלב, ואצלנו במשפחה כשמסיימים לבצע משימה מורכבת, במיוחד בתחום הבירוקרטי, אומרים "הר הבית בידינו".
כשאני מצליחה לחנות באזור הומה, מול גברברים שחושבים שמגיע להם, אני אומרת לעצמי "שטח משוחרר לא יוחזר".
מתנות שלוקחים, מסתבר, צריך מתי שהוא להחזיר ונכון שבששת הימים הרחבנו את ה"מותניים הצרות של המדינה", אבל הבנתי שדווקא מותניים צרות זה טוב.
נאצר כבר מזמן לא מחכה לרבין ויגאל עמיר אכן חיכה לו בכיכר העיר.
נהייתי כבר סבתא, אף אחד כבר לא שר "הבאנו שלום עלינו"
ואני שואלת אם זה תמים עדיין לחכות ולצפות…