כל מי שבא לחיות בקיבוץ, מסר את כל בגדיו, למחסן הבגדים לשימוש הכלל. הם מסרו מיד את הבגדים למחסן, ולעיתים ראו אותם מסתובבים ברחבי הקבוץ אצל חברים שונים.

"אני לא מכיר מישהו בממסד ובמטה שלא עובד ברצינות, ובגדול כולם מכוונים לעשות פה יותר טוב. אבל אנו לא יודעים למכור את זה. אנו לא טובים בזה. אני אישית בטח לא טוב בזה."

יש אנשים כאלו, אך איפה הם?

יש אנשים כאלו, אנו זכינו באחד.

יום שישי, שמונה וחצי בבוקר , יום שישי שהוא "גשר". שקט, שקט שמפריע לך באוזניים. קיבוץ שלם נם את "מנוחת הגשר". אני זורק עיתונים ישנים ופתאום קורע את הדממה קולו של טרקטור קטן.

נוגה, בתם של יואב וחן (פרינץ), כמעט בת שש, לומדת בביה"ס הדמוקרטי בחדרה.ייחודו של ביה"ס הוא בכך שהילדים בוחרים את השיעורים בהם ישתתפו. אין מקצועות חובה והילדים בונים את המערכת לבד. היא שם כי היא אוהבת את זה.

אולי עכשיו, כשהקיץ עומד לפני סיום, החגים חלפו עברו להם וגלעד שליט חוזר הביתה תחזור גם השפיות לבתי הקולנוע!

כשאנו יוצאים לטיול ומארגנים ארוחת בוקר קבוצתית, זה ברור לכולם שערן אחראי על השקשוקה של הבוקר.

"היה לי מוזר לחזור אחרי 12 שנה מאז שעזבתי, אך בהחלט כיף לי לחזור. כל החברות שלי חזרו גם הן לקיבוץ. החיים פה הרבה יותר נעימים ורגועים, קרוב לסבא וסבתא והרבה עזרה מהם. יש לי זכרונות טובים מילדותי בקיבוץ וכיף לי לחשוב שהילדים שלי גם יגדלו באווירה הזו."

לתגובות, הערות והצעות – yfaran@gmail.com

יום אחד נפל סוסו של אינדיאני זקן לבור עמוק. במשך שעות זעק הסוס, בכה וביקש עזרה. האינדיאני ישב כל אותן שעות וחשב מה לעשות.

לאחר מותה של ז'ני, בעת סידור הבית, מצאה רחל טיוטת שיר של עדי שטרם פורסמה. השיר הוקרא בערב שירה חדשה בערב יום הכיפורים, וקיבלנו את רשותה של רחל לפרסמו כאן, כפי שנמצא.