From the monthly archives: פברואר 2011
החלטת המועצה כי קבוצת אנשים מטעמה ירכשו וינהלו את מערכת המים החמים היא הבעת אי אמון בהנהלת הקהילה, וההנהלה צריכה להבין זאת.
יום אחד באו לשטח, חפרו וקרעו את השורשים, העבירו את העצים, ואחרי-כן גם שכחו להשקותם מדי פעם. רוב העצים כבר אינם. אלו שנשארו בחיים מצבם גרוע, אולי עדיף היה לעקור אותם מאשר לראותם כפי שהם.
…לא היה על ההחלטה הזו שום דיון – היה כאן כעין קונצנזוס, אף אחד לא ערער או שאל, האם ואיך ניתן לשמר חלק מן המרחב הירוק הזה. כולנו הלכנו כעיוורים, מבלי להבין מה אנחנו מאבדים…
כמה עצוב, כמה מתסכל, שלא הצלחתי/הצלחנו לתת מספיק כבוד לעצים בני עשרות שנים.
למוסדות הקיבוץ או לכל גורם אחר אין שום זכות לחדור לכיס הפרטי של מי מאיתנו, או לנכסיו, ולהוציא משם כספים שאינם שייכים לו.
יש רגעים בחיי קהילה וחברה שבהם צריך לומר את הדברים ביושר. להסתכל לחיים בעיניים בעוצמה, בכח, גם בענווה. צריך לשים אותם על השולחן בכאב ולהתמודד: לגבעת חיים איחוד אין מנהל חברתי.
אני סמוך ובטוח ש"חברי קבוצת ה 400" ישכילו לראות מבעד ל"מסך העשן" ולאשר את ההצעה כפי שתובא על מנת שנוכל לשייך באופן פורמאלי את הנכסים היצרניים כפי שהחלטנו עליהם.
אני מרגיש חבר קיבוץ. אכפת לי מהמקום ואני רוצה להיות פה. אני אוהב את תחושת הטבע המשתלב עם הבתים, את ההליכה ברגל בשבילים, את האנשים הנקרים בדרך.
יחד עם כל התנועה הקיבוצית, יחד עם אונסק"ו שמעלה את אדריכלות הקיבוץ כמורשת עולמית ורוצה להנציח אותו – אנחנו נמצאים בתוך גל כללי שאי אפשר להתעלם ממנו, שקורא להתעורר ולשמור על ההיבט הפיזי של זהותנו כקיבוץ.
ספינות טרופות הוא ספר על הישרדות. תושבי כפר דייגים נידח ועני, שתושביו על סף רעב, מגייסים את כל משאביהם המנטליים כדי לשרוד עוד חודש, עוד שנה.
השנויים שערכנו במבנה האירגוני היו חייבים להיות מלווים בהתאמת המבנים, דבר שלא נעשה. עקב כך נגרם תסכול רב לצוותים החינוכיים, שלא יכולים למצות את הגישות החינוכיות ואורחות החיים הרצויים.
עם הדפיקה בדלת מקבל אותי צ'ופצ'יק הכלב הננסי בנביחות עזות. על הדלפק במטבח מונח אגרטל קטן עם פרחי נץ החלב וקערת זכוכית עם בונבונים, מוכנה לכל אירוח שיבוא עלינו לטובה.
תשבץ הגיון מאתגר, למי שיגיע ראשון עם פתרון מלא ונכון מובטח פרס מפנק
