איפה ולמה קרסה התקרה?
ואיך מתכוון הקיבוץ לטפל בנושא?
על כך ועוד בכתבתו של זיו שחר בנושא מבני החינוך

למה התחפשו אלכם וקליר (ההורים של רובי)?

בשעה 11:20 הגיעו 3 מכוניות שחורות וארוכות, שלוו במכוניות ואופנועים נוספים של אנשי האבטחה של הנשיא. מהמכונית השלישית יצא הנשיא ולצידו שומרי ראשו, אנשים חמושים נוספים, צלמים, אנשי לשכתו ועוד.

אני קוראת לחברים לחשוב פעמיים לפני שהם מאשרים את החזון הזה. גם אתם יכולים למצוא את עצמכם יום אחד חיים בתוך מרכז קניות.

אני גורס כי שיתוף ציבור הוא אבן יסוד בחיים קיבוציים ודמוקרטיים. ואני לא המשוגע היחיד שחושב כך.

אנחנו כבר אחרי שנה אחרי ה"אין כסף". השנה אני מבינה שכבר לא דובר על הריצוף כלל. למה? אני מזכירה לנו: מתחת לבית וינה וגם מעליה יש מגרשי חניה, אז למה?…

והעיר גחא בציון רעשה וגעשה! תחום ערוב הותקן מסביבה! מי זה? מה זה?

הילדים הראשונים שישלחו פתרון מלא יזכו בפרס.
את הפתרון ניתן לשלוח (סרוק) למייל: betochenu@gmail.org

כי באנו לחיות כאן, ולא להתגורר כאן. כי באנו לגדל כאן משפחות ולא רק בגלל החינוך. כי באנו להיות חברים ולא תושבים. וכי אנחנו רוצים להיות חלק מהמקום הזה כדי שהוא יהיה חלק מאיתנו.

לקראת כל החלטה משמעותית יש לכנס קבוצה של כמה עשרות חברים, הכי מגוונת שאפשר, לעשות סיעור מוחות ולגבש הצעה להחלטה לפי ממוצע הפתרונות שלהם.

הזוכות המאושרות: עירית ארבל ואיילת שילה, שהגיעו ראשונות עם פתרון מלא וזכו בשובר זוגי לקפה ומאפה בקפה "כמופה"

חשבתי מה היה קורה באם מישהו היה מחליט שעץ בודד בשדה הוא דבר מיותר, והיה כורת אותו…

המועדון שלנו ממוקם מערבית למגדל מים, וליתר דיוק בצמוד למועדון הצהוב. אנו אוהבים לבלות שם את רוב זמננו. בימים שני ורביעי מתקיימות פעילויות לכלל השכבות, בין אם זה בידור, חינוך, או סתם קרב סכינים (המבין יבין).

אני קוראת לכם להצטרף אלי לתנועה שתפעל למיתון בהלת הצריכה. כשאתם קונים, חישבו היטב אם אתם באמת צריכים את זה או שמחר זה ייזרק לפח.

רק היום, עם כניסתם של מושגי התכנון והבנייה הקשורים בשיוך הדירות לעולם תכנון הקיבוץ מתחילה השפה האדריכלית להתאים עצמה לשינוי הממשי, שנעשה בפועל כבר לפני 30 שנה.

הפותר הראשון (פתרון מלא בלבד) יזכה בשובר זוגי לקפה + מאפה בבית הקפה "כמהפה".

את הפתרון יש לשלוח (סרוק) למייל: betochenu@gmail.com

המועדון בגבעת חיים,

זה הוותיק, המשופץ,

עטור ציורים של אמני המקום לדורותיהם,

מהם ניבטים נופיי ילדותי,

הוא הוא בית הכנסת שלי.

בזמנו, בתוך האידיאולוגיה הקיבוצית שהדגישה את הקולקטיב ולא את הפרט, צריך היה אומץ ונחישות רבה, כדי להקים תחנה ששמה במרכז את הפרט, את המצוקה של היחיד, ואת התהליכים ההתפתחותיים של הנפש האינדיווידואלית.

היהדות היא החיים שלנו, היא האופן בו אנו מעצבים את חברתנו יום יום ושעה שעה. שמחתי מאוד להיות חלק מן התהליך הזה, ואני רואה אותנו מתחזקים ביכולת שלנו לפתור קשיים וקונפליקטים בדרך פתוחה, חברית. ואם יותר לי – מבלי שאיחשד בהחזרה בתשובה – גם יהודית למדי!

פינה זו נולדה מתוך מחשבה להאיר את הזמין והקרוב, ולהזכיר כי המובן מאליו הוא בעל ערך רב.