בשעת בין ערביים, דופקים בדלת. שתי בנות מהקיבוץ מבקשות תרומה לעמותת "מצילי חיים" של המועצה האזורית. העמותה אכן עושה מעשים טובים וחשובים – מסייעת במימון טיפולים להצלת חייהם של חולים נזקקים, טיפולים שעולים הון. מה אתם הייתם עושים? מן הסתם שולפים מן הארנק 10-20 שקלים, נותנים לבנות ומאחלים להן הצלחה. גם אני כך בדרך כלל, אבל בלוויית כעס אילם על מי ששלחו אותן.

זה שנים אני מתריעה על כך, בקיבוץ ובעיתונות, על ההתרמות האלה, הן משום שכך מחנכים את הילדים שהדרך הקלה ביותר להשיג כסף היא לשנורר מאחרים, והן משום שהתרגלנו לכך שמי שבאמת צריך להקצות את הכסף לא עושה זאת ואנו נאלצים להסתמך על טוב ליבם של החברים/תושבים/אזרחים.

כל אזרח בעל הכנסה משלם מסים למדינה בהתאם להכנסתו (או כך צריך היה להיות), כדי לממש בין השאר את המטרות האלה. אם הכסף אינו מספיק – תעלו את המסים, אל תורידו אותם כדי לרכוש פופולריות. חנכו את ילדינו להשיג את כספם בעבודה יוצרת, אל תלמדו אותם שהמאמץ היחיד הדרוש להשגת מימון הוא להקיש בדלת ולהיות נחמדים. הפסיקו את החינוך לשנור!

הפעם החלטתי לעשות מעשה. הושבתי את הבנות והסברתי להן מדוע לדעתי שגו מי ששלחו אותן להתרים. לא הוצאתי אותן בידיים ריקות, כמובן, אבל ביקשתי שיעבירו את דעתי למחנכת שלהן, ומיד אחרי צאתן התקשרתי אליה וביקשתי להעלות את העניין לדיון בבית הספר. שלחתי מייל גם למנהלת בית הספר, בזו הלשון:

"בבית ספרכם כנראה כבר לא לומדים את שירו הידוע של משוררנו הלאומי ביאליק, 'בעיר ההריגה', בו הוא תוקף את תרבות השנור של יהדות הגולה, ממנה קיוותה הציונות להיפטר. במקום זאת, בשנת ה-64 למדינה הציונית, פושה ועולה ומשגשגת מחדש תרבות השנור ובית ספרכם, כמו שאר בתי הספר, נותן לה יד… "השבוע הגיעו אל ביתנו שתי בנות חביבות, בנות הקיבוץ, לשנורר לאגודה של המועצה. כמובן לא נעים להגיד לא לילדות, אבל לא יכולתי להימנע מללוות את הנדבה בהסבר מדוע המעשה שהן עושות הוא שלילי. אנחנו, במסגרת הקיבוץ, משלמים מסים למועצה כדי שהיא תעשה בהם את מה שהיא חושבת לנכון. אין שום הצדקה שהמועצה תשנורר מאיתנו גם 'תרומות', כשלמבצע איסופן מצטרף מעשה בלתי-חינוכי בעליל. יפה מאד לחנך ילדים לתרומה – אבל מכספם שלהם, אם מדמי הכיס או שישיגו אותו בעמלם. לא מכסף של אחרים. עוד יותר טוב, ללמדם להיאבק למען עולם טוב יותר, בו הצלת חיים נמנית עם הצרכים הבסיסיים שמגיעים לכל אדם ממוסדות השלטון."

המנהלת חשבה שסגנוני בוטה מדי, אך הבנתי שגם דעתה אינה נוחה מנוהג זה, אבל מה לעשות, היוזמה באה מהמועצה האזורית, שבית הספר כפוף לה.

לא התעצלתי, ופניתי ליוזמת ההתרמה, האחראית על מחלקת הבריאות במועצה ועל העמותה המתרימה. בתגובה היא הזמינה אותי לפגישה עם הנהלת העמותה. יש לציין כי חברי העמותה עושים את מלאכתם המבורכת בהתנדבות. הם ניסו לשכנע אותי בחשיבות מעשיהם. הבהרתי להם שאני מאד מעריכה את פעילותם החשובה, אבל לא זה העניין. בהמשך פניתי אל ראש המועצה וביקשתי דיון בשתי הסוגיות: חינוך התלמידים לשנור והתרמת התושבים לעמותה של המועצה. התשובה שקיבלתי: המועצה החליטה שההתרמה תימשך.

חשבתי כי מן הראוי לערב בדבר גם את מוסדות החינוך של הקיבוץ. ומה מתברר? להנהלת החינוך הקיבוצית אין כל אמירה לגבי בית הספר, היא עוסקת רק בחינוך הלא-פורמלי. כלומר, לקיבוץ כקיבוץ אין יד ורגל בחינוך שמקבלים ילדיו בבית הספר. גם זה הופרט. את הקשר עם בית הספר מקיים ועד הורים, שלמעשה אינו קיים. שלושת החברים שצוינו בפני כחברי הוועד אמרו שאינם פעילים בו.

עודני שוקלת איך להמשיך את המהלך, והנה מתפרסמת הודעה כי צה"ל החליט להפסיק את יום השנור הרדיופוני שלו, ה"שירותרום". למרבה האירוניה, באותו יום נשלחו אלפי תלמידים מבתי ספר בכל הארץ להתרים למלחמה בסרטן – מלחמה רצויה ומכובדת במאה אחוז, אבל…

כשהמבקשים הם ילדים. הרי אף אחת לא רוצה להיות המרשעת שלא נותנת, בייחוד בקיבוץ שבו כולם, המתרימים והתורמים, מכירים זה את זה.

מכל מקום, ניצלתי את ההזדמנות וכתבתי מכתב שהתפרסם ב"ידיעות אחרונות": "… אחרי שצה"ל הגיע למסקנה שהשנור למען "ילדינו" לובשי המדים הוא מיותר, הגיע הזמן להפסיק גם את המנהג המגונה של שליחת ילדים לשנורר, אפילו למען מטרות רצויות כמו המלחמה בסרטן. חובה לחנך את הילדים לתרום, לא להתרים. תמיד כשבאים ילדים להתרים אותי עולה באוזני זעקתו של ביאליק, משוררנו הלאומי, למראה עיר ההריגה – "…וכאשר שנוררתם תשנוררו". הגדיל לעשות משרד החינוך, שקבע מספר מחייב (5 כמדומני) של התרמות בשנה, אליהן חייב כל בית ספר לשלוח את תלמידיו".

שלחתי העתק המכתב ללשכתו של שר החינוך. למען האמת, לא ממש ציפיתי לתוצאות. אך ראה זה פלא: כשבועיים לאחר מכן התפרסמה בעיתונות הודעה, כי בעקבות מחשבה נוספת ופניות של הציבור החליט משרד החינוך, לא ייאמן, להפסיק כמעט לחלוטין את ההתרמות על-ידי תלמידים, ולהסתפק בהתרמה אחת לשנה.

ייתכן שאך מקרה הוא, וכי בין הפניות שהשפיעו על שר החינוך לא היתה גם זו שלי. אבל תנו לי ליהנות מהספק ובעיקר לא לאבד תקווה, כי כשפועלים במלוא הרצון לפעמים משיגים תוצאות.