בָּאתָ אֵלַי אֶת עֵינַי לִפְקוֹחַ,
וגוּפְךָ לִי מַבָּט וְחַלּוֹן וּרְאִי,
בָּאתָ כְּלַיְלָה הַבָּא אֶל הָאֹחַ
לְהַרְאוֹת לוֹ בַּחשֶׁךְ אֶת כָּל הַדְּבָרִים.
וְלָמַדְתִּי: שֵׁם לְכָל רִיס וְצִפֹּרֶן
וּלְכָל שַׂעֲרָה בַּבָּשָׂר הֶחָשׂוּף,
וְרֵיחַ יַלְדוּת – רֵיחַ דֶּבֶק וָאֹרֶן
הוּא נִיחוֹחַ לֵילוֹ שֶׁל הַגּוּף.
אִם הָיוּ עִנּוּיִים – הֵם הִפְלִיגוּ אֵלֶיךָ,
מִפְרָשִׂי הַלָּבָן אֶל הָאֹפֶל שֶׁלְּךָ,
תְּנֵנִי לָלֶכֶת, תְּנֵנִי לָלֶכֶת
לִכְרוֹע עַל חוֹף הַסְּלִיחָה.

(באת אלי / לאה גולדברג)

זה היה השיר שהשכיב אותנו לנוח בהפסקת הצהריים בכתה א'. אסתי בירן הייתה שרה לנו בקולה הנעים והסמכותי שהיה בו מן הריגוש שברכותו הצליח לגרום לצמרמורות נעימות בכל הגוף. עם מטפחת נעימה, היא הייתה עוברת ומלטפת לנו את הפנים. בשקט הזה, בקול הנעים הזה, היא הייתה מצליחה להעניק לנו בטחון ושלווה. אוח, וריח דבק ואורן היו חלק מהחיים שלנו באותה שנה מופלאה של כתה א'. הייתה לנו ילדות טובה ואסתי הייתה חלק משמעותי מאותה התקופה. בזכותה למדתי כינור וחלילית ונחשפתי, כמו ילדים רבים אחרים, לעולם המוזיקה. אסתי היא אישה נדירה עם עיניים יפות שרואות ילד בגובה העיניים, גם אם הילד כבר בן 40. אני מודה לענת ברנע על התפוז, המחולק בגאווה לצוות המקסים שלי שבלעדיו זה לא היה מתקיים ובשמחה והוקרת תודה ענקית לאסתי, על כל מה שעשתה והייתה בשבילי ובשביל דור שלם של ילדים, אני מעניקה לה את תפוז הזהב.