בעקבות הדיון על הסרט "הסלילים גנוזים" ודברי תמר רז לנג ועמרם הישראלי, הגיע רגע להכניס טיפת פרספקטיבה היסטורית וריאלית.
הנושא של מלחמה ושלום הוא במרכז מחשבותינו כבר 100 שנה.
אנחנו לוחמים ומדברים ולוחמים ומדברים שוב אבל המצב אינו משתנה.
מדינת ישראל היא מדינה קטנטונת הנמצאת באזור הנוטה לאי שקט מתמיד. אפילו לפני שיבת ציון מעצמות העולם התחרו על שליטה באזור. הדבר עדיין נכון להיום. בגדול, איננו בעלי הבתים של עצמנו, ונתונים למניעים וטעויות של כוחות העל. לשיחות הפנימיות, ולמדיניות הנובעות מכך יש השפעה שלא עוברת את גבולותינו.
כמה זה כואב, כמה זה נוגד ל"עם הנבחר" שאנחנו מהווים עצם בגרון העולם…
הדיונים הפנימיים אינם מועילים, אבל כן מקטבים את הציבור. אנחנו יכולים לגרום להרחבת הכאב בלבד. למרות ההשפעה המוגבלת של ישראל, חשוב שנדבר בקול אחד כדי שנישמע. דברינו צריכים להיות מכוונים לוושינגטון, לא בהתנגדות בפומבי, אלא בתיאור מדויק ואמיתי של המצב בשטח, ולמה קיום מדינת ישראל מקדם את האינטרסים הלאומים של ארצות הברית של אמריקה.
נכון יהיה להציע שיתוף צבאי מלא. התמיכה הצבאית אינה מספיקה. נשק אמריקאי נמצא גם בידי אויבינו. יש פעילויות שאנחנו יכולים לבצע בהסכמה הדדית ביתר יעילות. לא תהיה הבטחה טובה יותר לקיומנו מחיילים אמריקאים על הגבולות.
אנחנו צריכים לבקש, לא לדרוש, שהם יראו אותנו באותם העיניים שהם רואים את עצמם.
כאשר קוראים לנו כובשים, כדאי לזכור כי אמריקה, צפון ודרום, הם שטחים הכבושים מעמים מקומיים.
כאשר מרחמים על הפלסטינאים המסכנים, צריך לזכור את השפלת השבטים האינדיאנים.
כאשר מאשימים את צה"ל בהרג אזרחים, שיזכרו את מראה הערים בגרמניה לאחר הפצצת החיל האוויר האמריקאי, את הירושימה, את הרס צפון קוריאה, את האלימות של הצבא האמריקאי בווייטנאם, ועכשיו בעירק ואפגניסטן.
בתי גרה באלסקה, נשואה עם נייטיב-אמריקן. הוא אלוט. ישנם שרשרת איים שיוצאת מאלסקה ומגיעה כמעט לסיביר. בסוף מלחמת העולם לקחו את כל האלוטים, דייגים פרימיטיביים, לעיר הבירה אנקורג', וזרקו אותם לרחוב. אמא של חתני התקיימה מזנות, וילדה ילד שלא יודע עד היום מי הוא אביו.
בעברנו אין דבר המתקרב לסיפור האכזרי הזה.