שנים מאוחר יותר הגעתי לשם עם רוברט בכוונה לבדוק אפשרות אימוץ. מתוך 7 החדשים שבילינו שם, חרשנו את צפון מזרח תאילנד, שהוא אזור לא מתוייר ושם, נאמר לנו, יש סיכוי שנמצא. זהו אזור עני מאד ומשם באים רוב העובדים הזרים וגם, להבדיל, הנערות בתעשיית המין הפורחת בבנגקוק. במהרה למדנו שבתאילנד אין אפשרות לאמץ כי אין ילדים מיותרים. (או שמוכרים אותם לתעשיית המין). את רוב שארית הזמן בילינו על אחד האיים, בבקתת עץ קטנה על החוף, באתר שקט, ללא חשמל בבקתות, ללא ברזי מים ולא פופולארי מדי, שנוהל ע"י 6 עלמות חמד. מכיון שסה"כ, on & off, היינו שם כ-3 חדשים, התיידדתי מאד עם הבנות. למדתי את השפה, לבשל, להתקלח עם דלי מים, לכבס כמוהן. הן חשפו בפני, ה"פרנג", קמצוץ מהחיים שלהן. הזמינו אותי לחדר המגורים שלהן, שהיה ממוקם מעל לחדר האוכל הגדול, וכולו מרוצף מזרונים. שם ישנו כולן, כולל הילדים. לכל אחד – מזרון, שהוא הפינה שלו/ה. יום אחד הזמינו אותי לטיול למפל נסתר, אותו הן מנצלות למקלחת זורמת. כשהתפשטתי לגמרי, מיד כיסו אותי בסורונג, שהוא בערך פריט הלבוש היחידי בו משתמשות הנשים (וגם אני) על האי. כך למדתי גם מידה של צניעות (שמסתבר שלנו, המערביות, אין בכלל…) וגם איך להתקלח לבושה למחצה ולהגיע לכל פינה בגוף…

המטבח התאילנדי שונה מאזור לאזור. בצפון מזרח הארץ אוכלים הרבה בשר (בעיקר חלקים פנימיים די מגעילים ולא מבושלים…), אורז וקצת פיקנטי. בבנגקוק חוגגים בכל שווקי האוכל ודוכני הרחוב. בעיקר אהבתי את הסאטה והעוף על הגריל עם מנת אורז דביק ארוזה בעלי בננה, ולקינוח, פלח אבטיח או אננס (רגע לפני שבוזקים עליו מלח ופלפל חריף!). בדרום אוכלים הרבה ירקות, אורז, אטריות וחריף מאד! באיים, מין הסתם, הרבה דגים ומאכלי ים. בד"כ איני חסידה של מאכלי ים אבל בכל ערב, כשהבנות הכינו ארוחת ערב לעצמן, שכללה את מה שנתפש באותו יום בחכה, הריחות שעלו מהמטבח גירו את כל חושי. מידי פעם הוזמנתי להצטרף לחגיגה וממש התאהבתי!

כשגרתי בעיירה הקטנה באנגליה, משהו קטן מחדרה, נפתחה שם מסעדה תאילנדית ואני הייתי שם לקוחה קבועה. עד כדי כך שהרבה פעמים ישבתי לאחר כבוד לאכול במטבח, תוך צפייה באמה של בעלת המקום, שהייתה הטבחית הראשית, ולמדתי ממנה להכין את המאכלים האהובים עלי. סרינה, הבת, דאגה לי למצרכים להתאמן בבית.

כשהתחלתי לעבוד עם התאילנדים בקיבוץ, רעננתי בעזרתם את השפה הדלה שבפי לרמת תקשורת בסיסית. רובם, כאמור, מגיעים מצפון מזרח אך יש גם מהדרום. פתאום כל הזכרונות מטיולי בתאילנד ודרך החיים חזרו. עם הקבוצה המקורית היו לי יחסים מצויינים ומידי פעם הזמינו אותי לאכול איתם. ירקות, עוף והרבה אורז דביק. הם למדו שאיני אוכלת דגים וחריף מדי (לא כמוהם!) וכיוונו אותי לצלחות הנכונות. הם מבשלים לעצמם, מגדלים את רב הירקות מזרעים שמגיעים אליהם מהבית. את שאר המצרכים – קונים במכולת התאילנדית המגיעה אליהם מידי פעם על גלגלים. פעם בחודש בערך קונים חזיר, שוחטים, מחלקים למנות ומקפיאים. בד"כ אחד או שניים מבשלים לכולם. לארוחה – כולם יושבים במעגל, סביב הקערות עם התבשילים. לכל אחד יש כלי נצרים קטן עם אורז דביק. לוקחים כדור אורז ביד אחת ובשניה  – מהקערות במרכז והופ – לפה! הכל בידיים ובמנות קטנות, עם הרבה רעשי שאיבה… אטריות, מרק ומאכלי אורז רגיל אוכלים בעזרת כף ומזלג. למדתי גם מהם חלק מהמתכונים שלהם והפכתי לקוחה קבועה של המכולת התאילנדית. המצרך הפופולרי ביותר אצלנו בבית הוא אורז דביק. כל תאילנדי צורך בחודש שק בן כ-25 ק"ג. אצלי הולך שק בחצי שנה בערך וארוחת BBQ  ללא אורז דביק היא כמו חומוס בלי פיתה…

אני מצרפת מתכון אהוב עלי במיוחד, לקינוח של אורז דביק עם פרי.

• 2 כוסות אורז דביק
• קופסא חלב קוקוס
• 2 כפות סוכר, דבש או מייפל
• קורט מלח.
• מנגו או בננה חתוכים לקוביות או פרוסות.

הכנה:

האורז הדביק הוא אורז מיוחד שנקרא כך. יש להשרותו במים כמה שעות. להכנה יש לאדות אותו כחצי שעה עד שהוא רך.

מחממים את חלב הקוקוס עם הסוכר והמלח. מוסיפים מתיקות לפי הטעם.

הגשה:

בקערית שמים גוש אורז, כמה חתיכות פרי ומעל זה מוזגים את חלב הקוקוס.

מעדן!