אדוה סינדליס

החלטתי לכתוב על נושא כאוב מאוד בקיבוצנו.

אחד היתרונות הגדולים של החיים בקיבוץ הוא האפשרות הניתנת לילדים (ולנו) לגדול בטבע, במרחבים, בדשאים וללא מכוניות וכבישים. ברור לי שיתרון זה כבר נעלם מזמן, אני לא משלה את עצמי ובטח שלא נותנת לילדי להתרחק ממני.

אך מצב "השבילים" כיום בקיבוץ הוא בלתי נסבל ומסכן חיים! אמרתי שבילים? לצערי השבילים הפכו כבר מזמן לכבישים, ונוסעים בהם כלי רכב ללא כל שוליים ומדרכות.

אכן, הזמנים השתנו ולכל משפחה יש מכונית אחת או שתיים, במקומות רבים אין מדרכות ומכוניות נוסעות בכל מקום בקיבוץ, כמעט ואין אזורים אשר מוגנים מפניהן. מכוניות נוסעות גם בדרכים צרות ומפותלות (שלא ברור  למה הן כבישים ולא מדרכות), ואפילו עד הדואר הן מגיעות… כך שאנו, הולכי הרגל, רוכבי האופניים והקלנועיות,  חשופים מידי יום לסכנה האורבת מכל פינה.

בכל מקום אחר ואפילו בעיר הסואנת יש שלטי "אין כניסה" ומחסומים –  מקומות בהם הכניסה למכוניות אסורה. מדוע אצלנו הן נכנסות לכל מקום, ואין דין ואין דיין? האם חיינו הם הפקר?!

יש כל כך הרבה מקרים של "כמעט ונפגע" וההרגשה היא שהאסון עומד בפתח וזו רק שאלה של זמן ומקום.

קיימות אפשרויות רבות לשיפור המצב כגון שלטים ומחסומים. אני קוראת להעלות את הנושא לסדר היום ולהקים צוות (נוסף לצוות הקיים ושפועל רק באזור הגנים) שיבחן את הדרכים בקיבוץ ויחשוב על פתרונות ועל דרכי יישום, כדי שהקיבוץ יהיה מקום יותר בטוח לנו ולילדנו.

אם נשאיר את המצב כפי שהוא היום זה רק עניין של זמן עד שמישהו יפגע, ואז, לא יועילו כל הוועדות וההמלצות, כך שיפה שעה אחת קודם.