הם מסתובבים בינינו כבר כמעט חודשיים, מתהלכים או רוכבים בשבילים וגם אוכלים לידנו צהריים בחדר האוכל, אבל סביר להניח שרובכם הגדול לא יודע מי הם ומה הם עושים פה. הגיע הזמן שתכירו את ששת (3 בנים ו- 3 בנות) חברי הקומונה של האורווה שלנו. הלכתי לפגוש אותם בביתן הקומונה החדש כדי לקבל רקע קצר על כל אחד ואחת ולשמוע מהם על ההתאקלמות בקיבוצנו, ועל תרומת המשפחות המאמצות אותן לכך. הכירו את "סיירת יפתח" לשנת תשע"ח:

נֹעם גבע מהר אדר: "הייתי רוכב בתור ילד ואני זוכר את עצמי תמיד בסביבת סוסים, זו אהבת ילדות שלי. בנוסף, הייתי מדריך ילדים ביישוב. משפחה מאמצת: אורית וניר ארזי."

אליה מור מקיבוץ סמר: "אין לי עבר מקצועי עם סוסים, עד היום הייתי רוכבת רק להנאתי ובעבר הדרכתי ילדים קטנים. אני מאומצת אצל אלה ואוהד חילי המקסימים."

מיקה קפלן ממושב אביאל: "אני קצת מצוננת וגם חוגגת יום הולדת ביום שאנחנו מדברים! חוץ מזה אני רוכבת ומדריכת סוסים מאז שזוכרת את עצמי ומאומצת אצל אלה ויונתן מירון."

דקל פניני ממושב תל עדשים: "אין לי רקע עם סוסים אבל עבדתי הרבה עם בעלי חיים (ברפת של המשק המשפחתי) כל חיי, ואני מאומץ אצל ענת ודן הורוויץ."

דניאל וולדימו מקיבוץ בית ניר: "רכבתי פעם בחוות סוסים כשנה וחצי עד שעברתי לעבוד עם בקר, ואני מאומץ אצל אורלי רוזנברג."

שני בר-נור מהוד השרון: כל חיי הייתי עם סוסים והייתי מדריכת רכיבה טיפולית בחווה המקומית. הדרכתי ילדים בעלי צרכים מיוחדים בפנימייה במצפה רמון ואני מאומצת אצל סמדר ועודד ארבל."

מה ההתרשמות שלכם עד כה מהקיבוץ?

אנחנו מאוד אוהבים את המקום. התארחנו במסיבת הצעירים שהתקיימה לא מזמן בשכונה שלהם והתלהבנו מאד האווירה; פגשנו חבר'ה טובים שקיבלו אותנו ממש יפה; זו רק ההתחלה ואנחנו מחכים להכיר עוד אנשים. בקרנו בפאב הסגול וגם שם נתנו לנו להרגיש שאנחנו כבר חלק מהקיבוץ. הרבה עוצרים אותנו בשבילים ומתעניינים מי אנחנו, ומתפלאים על כך שאנחנו שישה שינשינים (ש"ש – מתנדבי שנת שירות), כי עד היום היו כאן קומונות קטנות יותר. אנחנו אוכלים צהריים כל יום בחדר האוכל ושם פוגשים את המשפחות המאמצות שלנו וגם את הילדים שאנחנו מלמדים באורווה, וזה נחמד שתמיד יש למי להגיד שלום. יש כאן אחלה סבים והם ממש חמודים!

איך נראה סדר היום שלכם באורווה?

נכון לעונה הנוכחית (בחורף זה כנראה יהיה קצת אחרת) היום שלנו מתחיל בהשכמה בשעה 6:00 ולאחריה אנחנו מאכילים ומנקים את תאי הסוסים, אוכלים יחד ארוחת בוקר בקומונה ובשעה 8:30 מתחילים את השיעור הראשון לילדי בית ספר "שפרירים", שנמשך עד 11:30; בהמשך מתקיימת האכלת הצהריים ואז הולכים לאכול יחד ב"חד"א", ונחים עד 15:00; אחה"צ אנחנו מדריכים ילדי פנימיות ומתנ"סים ומנחים אותם כיצד לרכוב נכון; בשעה 19:00 אנחנו מבצעים האכלת ערב, ניקיון נוסף של התאים וסגירה עד 20:00 ואז הולכים לבשל ולאכול יחד ארוחת ערב.

ובסופי השבוע?

אנחנו יוצאים הביתה בסבבים, כך שבכל פעם נשארים שניים בקומונה שדואגים לכל העבודות היומיומיות באורווה וגם מקבלים "עבודות יפתח", שהן כל מיני משימות תחזוקה מיוחדות… הכיף האמיתי הוא שבשבת אנחנו מקבלים שעת שינה עודפת כי צריך לקום להאכיל ולנקות רק ב- 7:00! בכלל, השבתות כאן מאוד רגועות וזה מאפשר לנו "לתקתק עבודות" ביעילות. בנוסף, אנחנו מתארחים אצל המשפחות המאמצות שלנו בארוחות שישי ומעבירים איתן זמן איכות.

יש לכם תכניות כיצד להטביע את חותמכם כאן? איך יזכרו את הקומונה שלכם בשנים הבאות?

רק התחילה השנה אז עוד מוקדם לדבר על זה, אבל נראה לנו שיזכרו אותנו קודם כל כי אנחנו שישה, ומקווים שנהיה הקומונה השנייה בהיסטוריה שממנה אף אחד לא פרש באמצע השנה!

וכדי להשלים את התמונה המלאה, ביקשתי מיפתח לב-רון, מנהלה המיתולוגי (והנוכחי כמובן) של אורוות הסוסים המקומית בעלת השם הארצי, לספר על תהליך שילובה של קומונת השינשינים במקום שבו הוא מבלה זמן כה רב מחייו, מאז שנת 1973.

יפתח, איך הכול התחיל?

ענף הרכיבה בגבעת חיים איחוד התפתח במשך השנים לכל מיני כיוונים עד שב- 1992 עלה רעיון להכניס לפה מתנדבי שנת שירות על ידי הרמטכ"ל לשעבר חיים בר לב, שהיה אז יו"ר ארגון הרכיבה הטיפולית בארץ; הוא היה מאוד מעורב במה שקורה אצלנו ונחוש להביא לכאן שינשינים. למרות שלא ידעתי באמת מה משמעות המהלך, הקשבתי לעצתו במטרה לנסות את הפרויקט ובכך לרענן את הפעילות של האורווה. קלטנו לכאן בני נוער מקיבוצים שעשו קורס מדריכי רכיבה והיו "משוגעים" על סוסים, כדי שיכנסו למערכת החינוך של ביה"ס "שפרירים" כמורי רכיבה. בשנת 1995 יצא לדרך הפרויקט, שהיה ניסיוני בתחילתו, אך בשל ההצלחה נשאר באופן קבוע והוא מחזיק את תחום הרכיבה בביה"ס כבר שנים רבות. מה שהפתיע אותי זה שהחבר'ה הצעירים האלה מתמסרים לפעילות ההדרכה ובזכותם גיליתי שאני הרבה יותר מחובר לבני נוער מאשר לאנשי מקצוע מבוגרים, שפחות אוהבים את העבודה לעומת השינשינים, שנותנים את הלב והנשמה. הקונספט של נוער מדריך נוער היה הפתעה גמורה בשבילי, ואני נהנה לעבוד איתם, למרות שעכשיו זה יותר קשה, כי הנוער שהיה לפני 20 שנה זה לא אותו הנוער של היום.

מה ההבדל בין הנוער של אז לנוער הנוכחי?

הילדים של היום יותר מפונקים מפעם. ואני חושב שתהליך ההפרטה בקיבוצים מאד השפיע על ההתנהגות ועל החינוך שלהם; הם רגילים שמשרתים אותם ופחות רגילים לשרת את האחר. כשהם באים להתנדב כאן במשך שנה, ואני מתאר לעצמי שזה כך גם במקומות אחרים, יש להם הרבה רצון טוב אבל הם לא יודעים לעבוד: לא לעבוד עם הידיים, לא לעבוד על טרקטור, לא לעבוד עם דיסק חיתוך וגם לא עם כלי עבודה אחרים; בקיצור, הם לא יודעים לבצע הרבה פעולות בסיסיות שפעם כל קיבוצניק או מושבניק "נולד" איתן. הם באים לכאן להתנסות, שזה יפה, אבל הם חסרי כל רקע חקלאי ופיזי והם אוהבים לישון… לפעמים אני מרגיש שהתפקיד שלי הוא להיות גם "מטפלת" שלהם: חלקם אפילו לא יודע לשטוף את הכלים ולרוקן את הפח. למרות זאת, חשוב לי לציין לטובה את כל החבר'ה שהגיעו אלינו במשך השנים מהקיבוצים השיתופיים משמר העמק וגן שמואל; הרגשתי ממש שהנתינה שלהם היא אחרת לגמרי לעומת כל השאר.

ובכל זאת, יש נקודות אור בסיפור הזה?

אני מנסה לשמור על המסורת הזו כמה שאפשר כי אני זוכר מה שנת השירות שאני עשיתי נתנה לי. אני חושב שמי ששרד איתי כאן שנה שלמה (ולא כולם שרדו) נתן וגם קיבל הרבה מאוד להמשך דרכו. אני לעולם לא נתתי ולא אתן להם הרגשה שהם עבדים כאן, אבל תמיד אומר להם: "מה שאני יכול לעשות בגילי – תשתדלו לעשות בעצמכם". הם עובדים קשה אבל גם לומדים המון. אני יכול להעיד על כך לפי כל התגובות של הבוגרים, ולומר בביטחון שמי שהיה כאן נשאר ויישאר בן בית בגבעת חיים איחוד לעד.

איך מתנהל הקשר בינם לבין המשפחות המאמצות?

כל שינשין מקבל משפחה, כאשר חלקם הולכים להתארח אצלה מדי יום וחלקם רק פעם או פעמיים בשבוע, בהתאם להרגשה ולצורך של שני הצדדים. תמיד היו משפחות קבועות שעשו את זה, אבל השנה יש משפחות חדשות שביקשו לאמץ; דור חדש ששמע מההורים שלו על החוויה ורוצה לתרום את חלקו. בנוסף, יש מלווי קומונה, שהם בוגרי שנת שירות פה (יותם מקיבוץ חניתה ויובל מקיבוץ עין המפרץ) ואחראים על הצד המנטאלי והאישי, כשאני במקביל עובד איתם על הפן המקצועי. הם יושבים איתם בערבים ופותרים איתם בעיות למיניהן.

אני מבין שהקשר של הבוגרים איתך ועם הקיבוץ הוא חזק ונשמר לאורך זמן.

נכון מאוד. מדי שנה מתקיים במועדון הסוסים כנס בוגרים, ולאחרונה הם ארגנו מסיבת הפתעה לכבוד יום הולדתי שהייתה עבורי מאוד מרגשת. ובכל זאת, אני לא יודע עוד כמה שנים אעשה זאת, כי היעילות של הפרויקט הולכת ופוחתת: זה המון לתת ומעט לקבל בחזרה. בנוסף, קשה למיין אותם כי הם באים הנה פעם או פעמיים לכל היותר ולפי ההתרשמות הראשונית הזו אני ונורית (עובדת סוציאלית מנתניה) צריכים להחליט מי מהם מתאים ומי לא. הרבה פעמים אנחנו מפספסים כי קשה להבחין ולקלוע על סמך זמן כה קצר. לצערי, נוכחתי לדעת שחלק גדול מההמלצות שנכתבות על המועמדים לא באמת משקפות את המציאות. זו התמודדות גדולה בכל שנה מחדש, כי לוקח לי זמן להכיר אותם ולהפך.

איך אתה מתרשם מהקומונה הנוכחית?

היא מאוד נחמדה ואורגנית, פסיפס אנושי מכל הארץ שהתחבר די מהר. הם שלושה בנים ושלוש בנות, כאשר עד עכשיו הקומונות מנו בדרך-כלל ארבעה בלבד בסה"כ. הגדלתי את המכסה לבקשת הצוות של "שפרירים" שהבטיח להשתתף בהוצאות, אבל בינתיים זה לא קורה בפועל, והנטל התקציבי נופל כולו על ענף הסוסים. העבודה מאתגרת עבורם והם חששו מאוד "לקפוץ למים" בהתחלה, אבל אני כל הזמן מעודד אותם ומשמש להם דוגמה. הם עדיין בשוֹק בגלל העבודה והסביבה החדשה, זה טבעי לחלוטין ואני בטוח שהם יתרגלו וייכנסו לעניינים במהירות. בנוסף אליהם יש הרבה מתנדבים שבאים לעזור לנו מהסביבה אבל לצערי יש פחות מתנדבים מהקיבוץ לעומת שנים עברו. זה קשה כי אנחנו צריכים יותר עזרה. אם זה היה תלוי בי הייתי לוקח שישה בכל שנה אבל אין לי מספיק תמיכה בשביל זה.

לסיום, חשוב לי לציין לטובה שני אנשים: ירון למפרט שהיה מלווה קומונה במשך שנים ואחריו עשתה זאת עמליה שולמן, שעדין משמשת כ"מלווה רגשית" שלהם. הם מדברים איתה וגם הולכים לבכות בפניה, אפילו בלילה, ובדרך כלל הם חוזרים ממנה מעודדים ומחוזקים יותר. שניהם עשו זאת בהתנדבות מלאה.