אין ספק, יהיה פה הרבה יותר משעמם בלעדיו. בלי יוסי שריד.
האיש ריתק אותי תמיד: קולו, לשונו, טון דיבורו, חריפותו, תעוזתו, כנותו, ידענותו, רצינותו, מקוריות מחשבתו, חוש ההומור שלו.
יוסי ומוטי, כמעט ביחד, הולכים "אַנגָזֶ'ה" לעבר האופק ומותירים אותנו פעורי פה ואף יותר מכך, מותירים אותנו בשיממון תרבותי – פוליטי, כי למי נקשיב עכשיו, את מי נקרא, למי נאמין ומי ימלא שחוק פינו?
באמת חסרי אחריות.
אז מדוע אני מצטרפת אל עדת המספידים, הלא רבים וטובים עשו זאת לפניי?
כי הנה קראתי את רשימתו של חנוך דאוּם. חנוך הוא איש ימין שומר מסורת, שהיה לו, מסתבר, "דיבור" עם יוסי, גם שיתוף פעולה באיזה עניין, והם חַלקו כנראה אהדה הדדית. מן הסתם אִתגרו זה את זה בחידודי לשונם.
בסיום רשימתו, מביא חנוך את שירו של יוסי שריד המֵצֵר על נכדו איתמר שמתקשה בפרידה בהגיעו אל הגן עם בוקר. "סצנה" מוכּרת מאד.
קראתי והוקסמתי! אך איני יודעת לאן אוליך את הקסם שהשיר הזה מהלך עליי, וזוהי אכן העילה לכתיבתי. אני עושה מה שקוראים בשפת הפייסבוק (שאין לי), שיתוף.
הנה הוא לפניכם, שירו של סבא יוסי המבין לנפש הילד ואף מזדהה אִתו, המפליא לדייק בִּבחירת כל מִלה וּמִלה. תראו כמה חמלה ואהבה הוא משפיע עליו, כמה רוך ועדנה, וגם דמעה.
איזה יופי. איזה יוסי.

אִיתָמָר מִתנַתֵק
אִיתָמָר הַקָטָן הֶחלִיף הַשָנָה גַן
והִתחַלפוּ גַם הַגַנָנות,
ועֲכשָיו, בְּכל בּוקֶר הוא ממָאֵן להִיפָּרֵד
וּממָרֶר בִּבְכִי שָעָה אֲרוּכָּה.
אִיתָמָר הַקָטָן הוּא בִּכלָל לא תִינוק בַּכיָן
אֲבָל כּשֶהוּא בּוכֶה
פָּנָיו הַיָפִים נִשטָפִים מִיָד דמָעות,
גַם לחָיַיִם נַטפוּ מַיִם
כְּמו שֶבֶר עָנָן
כְּמו שִיטָפון פִּתאומִי,
פִּיתְהומִי,
כּאִילו בּאִיתָמָר הַמבָכֶּה עָל הורָיו, מפַכֶּה מַעֲיָן.
הַגַנֶנֶת שֶלו אומֶרֶת לִי –
אֵין דָבָר, אֲתָה יָכול לָלֶכֶת,
לְכל יֶלֶד יֵש חֶרדַת נטִישָה,
זֶה יַעֲבור לו.
וַאֲנִי רוצֶה להַגִיד לָה
שֶזֶה אַף – פַּעַם לא עובֵר,
והַבֶּכִי הַזֶה שֶל אִיתָמָר
לְעולָם לא נִגמָר.
לְרֶגַע אֲנִי עוד נִשאַר פּונֶה כֹּה וָכֹה,
והולֵך מִשָם הָלוך וּבָכֹה

כעת אני חושבת על הילד הזה, איתמר, שלדאבון הלב קִבּלה "חרדת הנטישה" שלו (דיאגנוזה לא מוצלחת של גננת, אבל ניחא) מִשנה תוקף, מִשאֲבד לו סבו הטוב.
ואף כותרת יש לשיר שכדאי להתייחס אליה, וכמה "נגיעות" תנ"כיות. אז "לְמה עוד התכוון המשורר?" אולי כמו אותם נביאי זעם קדמונים, מבַכּה גם יוסי שריד את עַמו, כלומר אותנו?
לך תדע, כבר אין את מי לשאול…

איתמר מירון