מאז שאני זוכרת אותה היא שם, הנהלת החשבונות ועדה הן כמעט מושג אחד, או אולי מוסד אחד. ותרשו לי רגע של נוסטלגיה. פעם, כשעוד היינו קיבוץ, לא כל כך קטן, אבל עדיין קיבוץ, כולם הכירו את כולם מעבר לשלום על המדרכה, החבר היה מזוהה עם מקום העבודה שלו, או להפך, מקום העבודה היה מזוהה עם החבר. דוגמא קטנה תמחיש את מה שאני רוצה להגיד. כשהלכנו לקנות באספקה (הכלבו של אז) אמרנו "מי צריך ללכת לקלר?" קלר ברנע והמקום – חד הם. כך גם היה כשהלכנו לסנדלריה, היה ברור שהולכים לוילי. ויש בטוח עוד דוגמאות שכרגע לא צצות לי. עדה המשיכה את המוסד של החבר שמזוהה עם מקום עבודתו, עדה בלי הנהלת חשבונות והנהלת חשבונות בלי עדה, זה כבר לא אותו מקום. מתוך הערכה כל כך עמוקה לתפקוד המסור שלה במשך שנים באותו מקום, רציתי לתת לה ביטוי, להשמיע את קולה. כידוע לכולם עדה בצניעותה לא עסקה בדיבורים, היא פשוט עשתה. הנה מקצת הדברים ששמעתי ממנה, קול צנוע של אישה מסורה ואהודה על כולם.

עדה, מתי זה קרה, האיחוד בינך לבין הנהלת החשבונות?

הכרתי את יורם כשהייתי בכיתה י"ב. באותה תקופה יורם היה בשנת שירות במגל, וכשעמדתי להשתחרר ודיברנו על חתונה אמרתי לו שקיבוץ מגל לא כל כך נראה לי, והיות וגם משמרות (הקיבוץ שלי) לא הייתה ממש אופציה, החלטנו שאני אבוא לגבעת חיים. וכך היה. בהתחלה עבדתי במטעים ובבית אריזה, אחר כך במטבח, היה שם דווקא נחמד, הרבה צחוקים…

באותו זמן צבי פלבר שהיה מרכז עבודה שאל את יורם מה הייתי רוצה לעשות, כבר אז הבנתי שעבודה בחקלאות או בבתי ילדים לא מתאימה לי, רציתי לעסוק בעבודה משרדית. אמרתי לו שאני רוצה לעבוד בהנהלת חשבונות. בהתחלה לא ראו את זה בעין יפה, מאד לא. ובכל זאת, צבי עזר לי, והצלחתי להיכנס לשם. נכנסתי לעבוד על האקזקטה, במקום חגי דור. מכונה שהייתה דומה למחשב, הדפיסה נתונים על כרטיסים. כך התחיל עידן הנהלת החשבונות שלי, להרבה שנים. התחלתי כשעוד עבדו שם כל גדולי הדור: אברהם שניר, אביגדור, יוסף הורוויץ, בומבה, חיים נרבר, מרסל, כולם… עבדתי גם תחת רבים מן הגזברים. העבודה עם אותם אנשים שהיו במרכז העניינים עזרה לי להיכנס לקלחת הגבעת-חיימית, כי בהתחלה הייתי די מפוחדת. היה לי קשה להתרגל לקיבוץ עם אופי כל כך שונה ממשמרות, והקליטה שלי הייתה דרך העבודה. שייכות ממש הרגשתי רק שנולדו הילדים.

הנהלת חשבונות שכנה אז בצריף (הצריף הצהוב שהיה הגן של בלנקה), אחר כך היא עברה לבית כולל, ובשנת 1982 עברנו למשרדים החדשים בבניין המנהלה.

איך התחלת בלי רקע מקצועי לכך?

בעזרת האהבה שלי לעבודת משרד, אותה הבאתי מן הבית. אמא שלי עבדה הרבה שנים בהנהלת חשבונות, וממנה ספגתי יחס של כבוד לעבודה משרדית. כבר כנערה העדפתי לעבוד בספרייה במקום בבתי ילדים, ההורים שלי היו אחראים על הספרייה במשמרות. מנעוריי זה היה הכיוון.

אחרי שכבר עבדתי והיה לי ניסיון מעשי לקחתי גם קורסים בניהול חשבונות, לולי ניסיון מעשי קודם היה לי קשה ללמוד הנהלת חשבונות. ניהול חשבונות בקיבוץ שונה מאד ממה שמלמדים בקורסים להנהלת חשבונות. לקיבוץ יש מאפיינים שונים.

הנהלת חשבונות זה אומר שצריך לאהוב חשבון, לא?

לאו דווקא, לא צריך לחשב מספרים, אלא רק לדעת לשים אותם במקומות הנכונים. תמיד היו חישוביות שעזרו לחשב.

המספרים לא איימו עלייך?

לא, מכיוון שצמחתי עם העבודה. התחלתי בעבודה טכנית והמשכתי הלאה. מיד הרגשתי שטוב לי במקום הזה, גם קיבלו אותי מאד יפה.

היה תחום מסוים שבו התמחית?

במשך הרבה שנים עבדתי בתחומים השונים של הנהלת חשבונות, בעצם יצא לי להכיר את כל האגפים השונים, כי עברתי כמה וכמה סוגי עבודות בתוך המשרד, כך שבעצם חלשתי כמעט על כל תחומי המשרד. בשלב מסויים גם הייתי למנהלת ביחד עם אבי פרנקל.

האמת היא שבאופיי אני לא מנהלת, אבל המשמעות של ניהול כאן, זה בעיקר להיות אחראית על המאזן. היו דברים שאני לקחתי על עצמי והיו דברים שאבי עשה. פחות התעסקתי עם הטלת הסמכויות על האנשים, ובעיקר נהניתי מקשרי העבודה עם חבריי לעבודה.

יש זיכרונות מיוחדים מחברים שעבדו איתך בעבר?

כל אחד מהם היה אישיות שונה במהותה, היה אפשר לשוחח איתם. במיוחד זכורים לי קשריי עם בומבה, בתקופה שאחרי נפילתו של יובל. סביב ימי ההולדת של חברים היינו מתכנסים לציין את האירוע. היו לנו טקסים קטנים, כמו ארוחת בוקר קצת יותר חגיגית. בעלי התפקידים – הגזבר ומרכז המשק עבדו איתנו באופן מאד הדוק. יחסי העבודה איתם היו מותנים באופיו של כל אחד מהם, היו כאלו שהיו קצת מפחידים, וכאלו שהיו מאד נוחים ונעימים במגע איתם. לא אצל כולם הרגשנו שדעתנו נשמעת.

איך הייתה חלוקת התפקידים בתוך המשרד?

חלוקת העבודה הייתה די חופפת למה שקורה היום בהנהלת חשבונות. לאורך השנים היו כמה וכמה חילופי תפקידים, אני אנסה למפות את החלוקה לאורך השנים.

בומבה היה אחראי על ארגוני הקניות, הוא הופיע לעבודה כבר בארבע בבוקר. ירשה אותו נחמה שגיא. מרסל עבד מול הבנקים, מה שאבי עושה היום. יוסף ה' היה אחראי על תנובה ועל כל ארגוני החקלאות. אביגדור עבד מול הספקים, ציפורה ברגר החליפה אותו (הרבה מן העבודות שלהם עושה היום מלי). חיים נרבר היה אחראי על הקופה. בלה ורפל וחנה פרנק עסקו בתקציב האישי, כיום עוסקת בכך רותי אסטליין. אברהם שניר היה המנהל. הוא זה שהאציל עלי בזמנו את הסמכויות, היה לו קשה להיפרד מהמקום. שמעון הישראלי היה אחראי על המחשוב, וגם על תמחור וכו', אחריו עבדו בכך גם לביאה גם מנחם הרטמן, היום עוסקת בכך חוה.

והיו עוד רבים נוספים שעבדו פה, מי ליותר זמן ומי פחות: משה מוהר, מנחם צנגן, מדג'ה, ציפי שניר… אבל אלו היו הדמויות הבולטות שהיו לאורך כל השנים. כל אחד מהם היה טיפוס בפני עצמו.

מה היה תפקידך אחרי שעשית את המאזנים?

לא אהבתי את הקטע הציבורי, כלומר להציג אותם, ובדרך כלל אבי היה עושה זאת.

היו תקופות שהיינו צריכים לשלוח את החומרים החוצה כדי להגיע לתוצאות הסופיות, היו שלבי מעבר במחשוב כפי שהוא היום. היה משרד חשב בתל-אביב שעשה לנו את המחשוב. שמעון היה זה שדחף אותנו לעשות את המעבר למחשוב. והלכנו אחריו. היו הרבה תקלות בהתחלה, אבל לאט לאט…

עדה, מבחינתנו את היית האורים והתומים בהנהלת חשבונות

אני שלטתי בכל תחומי העשייה של הנהלת חשבונות, עוד מן התקופה שבה עבדתי באגפים השונים, והיה לי קל למצוא משהו ולעזור כשצריך, גם אם האדם האחראי לכך לא היה. וכך יכולתי לעזור לרבים מאלו שהגיעו וביקשו עזרה בהיותם "אבודים" בתחום התשלומים, החשבונות וכו'. המדיניות כלפי בעלי התפקידים (בעיקר כלפי מרכזי התרבות…) הייתה קצת נוקשה, הטילו הרבה מגבלות. גם כשגבעת חיים כבר הייתה במצב יותר טוב, עדיין הייתה מדיניות של דחיית תשלומים. היום זה כבר לא ככה יש יותר שליטה למרכזי הענפים. אני הרגשתי שאני שם כדי לעזור, כשאני יכולה לעזור אני אוהבת לעשות זאת, ולכן האנשים הגיעו אלי, וגם ברגעים שזה קצת הפריע לי התפניתי אליהם. אני חושבת שככה צריך לשרת אנשים.

השולחן שלך היה נראה תמיד כאילו הכל מונח על כתפייך

נכון, ככה אני עובדת, עם הרבה ניירות, אבל תמיד שלטתי בכל מה שהיה על השולחן שלי. זה עניין של אופי, יש כאלו שלא תמצאי על השולחן שלהם שום נייר. כל אחד ושיטותיו.

מי החליף אותך?

היום מחליף אותי שלמה כהן (את מקומו תפסה רבקה), שהכיר חלק מעבודתי עוד לפני כן. החלוקה בין התחומים קצת שונה מבעבר. אהבתי לעבוד עם מלי ושלמה, היה בינינו שיתוף פעולה מאד יפה. אהבתי להגיע בבוקר למשרד, כל יום היה לי כיף.

עדה, מילות סיום?

השעות שלי במשרד היו קודש, ידעתי שאנשים תלויים בי, ולא הרשיתי לעצמי להיעדר. השגרה היומיומית של העבודה מילאה אותי בסיפוק, לא התיימרתי להיות משהו מעבר למה שעשיתי. זו הייתה הקרקע הבטוחה שלי. על אף שלאנשים מבחוץ נראה שזה משעמם ויבש – כל הזמן רק מספרים וניירות, בשבילי זה היה המון.

בטבעי אני ביישנית ולא בולטת, אך כאן נהניתי מן היכולת להיות בתפקיד התומכת ועוזרת. על פי תגובות החברים שפוגשים אותי מחוץ למשרד אני מבינה עכשיו אפילו יותר עד כמה הייתי חשובה לאנשים, והמילים שנאמרות לי מבטאות הערכה למה שעשיתי שם. השילוב בין אנשים לחשבונות – זה המשהו שגרם לי להנאה בעבודה. עם כל הכאב של הפרידה אני שמה את פני קדימה – מכינה את עצמי לתקופה חדשה.

  שיהיה לך רק טוב, בהצלחה מכולנו!