מנחה: לאה אשכנזי הרץ

יום שישי, עשר בבוקר, במרפסת של משפחת הרץ, מונטי יגר, סמדר זעירא, נעה לוי ואני – לאה, קפה, נישנושים דעות ועוד.

לאה: נתחיל בסיפור קצר. ישבתי בקהל בערב חג יום העצמאות, חג שאוסף רבים מחברי הקיבוץ וחברים לשעבר, ממש מדורת השבט של גבעת חיים. האורחת שלי התפעלה מהיחד הקיבוצי ואילו אני התבוננתי סביב והרגשתי תחושה חדשה, מוזרה : "אני לא מכירה כאן אף אחד". טוב, גם אני חדשה פה, רק 26 שנים, אבל היה כאן בשנים האחרונות שינוי דמוגרפי מאוד מסיבי, ואני מודה שזה עשה משהו לתחושת השייכות שלי למקום.

סמדר : קודם כל אני מאוד מברכת על השינוי הדמוגרפי. אני רואה סבים מאושרים מסתובבים בשבילים וילדים בכל מקום, וכשמביאים אותם לגנים עוברים לי ליד החלון וזה נורא כיף – פתאום עוברים ילדים! זה גם הוביל מהלך שלם של שיפוץ כל הבתים של מערכת החינוך – ככה בדיוק הקהילה צריכה להתחדש – מלמטה, מהילדים. אני מרגישה גם שיחסית אני מכירה, גם כי אני מתעניינת, וגם דרך כל מיני פעילויות כמו קבלות שבת, ערבי "חמישי אישי" שהיו בשנה שעברה, ונתנו הזדמנות למי שרצה להכיר חלק מן הנקלטים יותר לעומק, דרך מוטי שנמצא בקשרים עם כל מיני אנשים על רקעים שונים, אז אני יחסית מכירה, ואני גם לא מתביישת לשאול אנשים שאני לא מכירה – מי הם ולמי הם שייכים. אני חושבת שגם להם זה חשוב. אז אני לא מרגישה זרות בחידוש הזה.

עם זאת, אני חושבת שכדי לקלוט את האנשים האלו ממש לתוך הקהילה צריך לקלוט אותם בכל מיני רבדים. למשל – זה היה מאוד סמלי שביום העצמאות האחרון היה סוד שדיבר על "הנקודה", וכל הבחורות החדשות שהיו על הבמה חשבו ש"הנקודה" זה המתחם שקוראים לו "נקודה". הם לא הבינו בכלל שפעם קראו לכל מקום הזה "הנקודה", ואח"כ "המחנה" וכו'. אז צריך לעשות כל מיני השלמות פערים.

עוד דוגמא: אנחנו הדלקנו השנה את המשואה ביום השואה. בישיבת הסיכום של הצוות אמרתי שצריך להתחיל לערב גם בדברים האלו כל מיני אנשים שלא נולדו פה, ויש להם קרובי משפחה שהיו בשואה. גם אם הם לא היו מן הקיבוץ. גם זו דרך לחבר אותם – קצת להפחית את רמות הנוסטלגיה, שכבודה במקומה מונח, ולהרבות יותר באנשים החדשים, בכל מיני רבדים. אותו הדבר לגבי יום הזיכרון – אנשים שנקלטו פה, מגיעים עם הסיפורים שלהם, גם אם הם לא נולדו פה. אנחנו צריכים לקלוט גם את זה. להיפרד מהמקום של "רק אנחנו הותיקים".

מונטי : טוב, גם אני יחסית חדש פה, 37 שנים. השינוי הגדול הוא שהחברה שלנו הייתה פעם הומוגנית לאורך הדורות, כולם הכירו את כולם וכל הסבתות ידעו מי הילד של מי. היום, ואני מברך על השינויים כמובן, יש משפחות צעירות שמאוד מחוברות אחת לשנייה ולמשפחותיהם, אבל הקשר שלהן לקיבוץ הכולל בינתיים נעלם, ההומוגניות לא קיימת. הרבה מבני הזוג של בני הקיבוץ בעצם לא מכירים את האנשים המבוגרים. אני רואה בזה בעיה.

החיים הקיבוציים שלנו היו בנויים על חיים משותפים בכל מובן. זה נעלם. אז הדור שלנו מרגיש פחות שייך ומעורב. לא שאני מרגיש זר במקום, בכלל לא, אבל אני מרגיש הרבה פחות מחובר ממה שהייתי. אז מצד אחד החבר'ה הצעירים נכנסים גם לתרבות וגם להנהלה, אבל הדור שלנו, של נעה ושלי, נהיה מבורכים בהרבה שנים של זיקנה, ואני לא בטוח שבקיבוץ החדש, המופרט, מוסדות הקהילה וגם הצעירים יהיו מספיק ערים לבעיות שהדבר הזה יביא. כי הם לא מחוברים מספיק.

אבל בסך הכל, אני חושב שהתהליכים בגבעת חיים הם יפים, מסודרים, החבר'ה הצעירים נכנסים בצורה מאוד יפה לפעילות וזה מצוין. אנשים שבאים לכאן מתפעלים מהאסתטיקה, מהסדר, מהפיתוח ומכל הילדים שמסתובבים פה, וזה בהחלט נעשה מקום הרבה יותר יפה ותוסס. העניין של ההיסטוריה והערכים – אלו תהליכי מאקרו, ואנחנו לא יכולים לעשות הרבה יותר ממה שאנחנו עושים.

נועה: להרגיש שייך זה משהו מורכב, וזה בין היתר משהו פנימי. אני שייכת הנה!  אף אחד לא יכול לקחת את זה ממני, גם לא 300 נקלטים חדשים. הם צריכים לנסות להשתייך, אני כבר שייכת. זה בכלל לא עושה לי שום דבר. חוץ מזה, התהליך הזה שמכירים פחות ופחות אנשים קרה גם קודם. וכנראה שאני גם אגיע פעם למצב הזה. זה תהליך טבעי – אנשים יותר מבוגרים נהיים לעיתים פחות פעילים ומעורבים, ואז מכירים פחות. זה לא מדאיג אותי.

מה שכן – אני לא ממש רואה שהדור הזה של הגיל של הילדים שלנו תופס מקומות מרכזיים מספיק. אנחנו עוד לא משוחררים, ואני חושבת שאפשר לאט לאט לשחרר אותנו, וגילאי 40-50 צריכים להיות הרבה יותר מרכזיים בקיבוץ. אני בטוחה שבתוך כל הקבוצה הענקית הזו שנכנסה או הייתה כאן והתבגרה, יש מספיק אנשים מוכשרים, ולא יהיה צריך לקחת לתפקידים מרכזיים שכירים. הם יכולים להיות מאיתנו. אני חושבת שגדלנו באנשים איכותיים, אבל אולי לא מספיק עם התודעה שהם צריכים להיות פעילים ושותפים לאיכות של המקום הזה.

סמדר: הנה עכשיו, אחרי 18 שנים רצוף בוועדת חינוך, אמרתי לתמנע "מספיק", והרגשתי מצוין ששי הורוויץ נכנס, ואמיל, ואחרים. נכנסים אנשים.

מונטי: הם בהחלט נכנסים והם מאוד פעילים, למשל ראינו את זה בכל הוויכוחים על הפיתוח של המקום, היה להם מה להגיד על התחנה, זה פחות מדאיג אותי.

סמדר: הבעיה עם התפקידים המרכזיים היא שהיום זה מקצוע, זה עבודה. זה לא כמו פעם שהוציאו אותך מהמטבח והבטיחו לך שתוכל לחזור למטבח אחרי שתהיה מזכיר. היום זה אומר שאתה צריך לעשות הפסקה מהמקצוע שלך, ובד"כ אנשים הראויים לתפקידים כאלו – נמצאים במהלך קריירה מקצועית משלהם. אתה יוצא ואתה לא יודע אם תוכל לחזור, הרי כל הנושא של התקדמות מקצועית מפותח היום הרבה יותר.

נועה: ואולי זה מצב מאוד מאוד חיובי שתמנע, בגילה, היא מרכזת החינוך כאן. וחברות ותיקות מובילות את חגיגות השישים, כשאיתן הרבה צוותים צעירים. יש בזה משהו יפה.

לאה: יש שינוי מהותי בנושא של תפקידים מרכזיים, שנובע מהמעבר מקיבוץ שיתופי לקיבוץ מתחדש.  בקיבוץ לא מופרט כמו מעברות, הגזבר הוא בחור בן 30– הקהילה מכשירה אותו  ומקדמת אותו.  כאן לעומת זאת בעלי התפקידים הם אנשים שזו הקריירה שלהם. אנשים רבים עובדים מחוץ לקיבוץ, חוזרים מאוחר מאוד לפעמים, אז למי יש כוח או רצון למעורבות כלשהי? אבל זה אולי גם חלק ממה שמחזיר הרבה צעירים לקיבוצים –הם עובדים שעות מטורפות וצריכים את העזרה של הסבים. דרך אגב, זה תהליך שקורה בכל החברה הישראלית, משפחות צעירות בוחרות לגור ליד ההורים – לנו כהורים זה ממש כיף .

סמדר: זה לא רק סבים, זה גם שכנים. כשאנחנו היינו צעירים בנתיב הל"ה, ידעתי שאם אני מאחרת אז השכנים הנחמדים שלי לוקחים את יותם ותמר מהגן, ואני יכולה להגיע בחמש במקום בארבע. אז יש גם המון עזרה הדדית בתוך השכונה, מה שלא תמיד קורה בעיר. גם זה כוח של קהילה, בתוך השכונה. זה קיים.

מונטי: היום ניהול זה מקצוע, ואנשים שמתמחים בו לא בהכרח שייכים לקיבוץ שבו הם עובדים. היום הם למעשה פחות ופחות שייכים, הם פשוט מסתובבים בקיבוצים שהם מנהלים. יש בזה גם יתרונות אבל גם הרבה חסרונות. החיסרון הגדול הוא שהיום כבר לא רואים את רשת התמיכה בפרט ע"י המוסדות, זו הייתה רשת מאוד ענפה בגבעת חיים. זו אחת התוצאות של השינוי. יש פחות ופחות תשומת לב של מוסדות הקהילה לפרט ולמצוקתו.

זו בעיה רצינית מאוד. נועה למשל יכולה לספר על צוות שהיא הייתה בו, שהיה צריך לעזור לפרט מול המערכת. בעולם החדש שאנחנו חיים בו, העניין של העזרה לפרט במצוקתו צריך להיות בילט-אין במערכת, זה היה כך, והיום זה כבר לא. זו נקודה קריטית לעתיד. יותר מזה – אלו שמנהלים את המערכת – לא צריכה להיות להם המילה האחרונה בעניינים האלו. צריכה להיות ועדה עצמאית באופן טוטאלי. כך זה גם במוסדות המדינה.

סמדר: אני רוצה לחזק את מה שמונטי אומר. גם הצעירים צריכים לדעת ש"לא לעולם חוסן". ולצערנו כבר קורים דברים לא פשוטים. וצריך להיות לזה תקציב. כמו שתומכים באנשים בעניינים בריאותיים. שלושתנו עסקנו בזה כל חיינו פה.

לאה: כמו שקליינשטיין שר – "מתי תתפסי שהחיים זה לא קיבוץ". הקיבוץ נתפס בחברה הישראלית כמקום מגונן, עוזר, תומך. ובאמת, כמו בשיר, "קר שם בחוץ" , וכן חשוב שיהיה כאן מקום חם, לא לאבד את זה, ולצרף לזה גם את האנשים שהם היום חזקים, בריאים וצעירים.

נועה: העניין הזה של ערבות הדדית ונתינה שלא ע"מ לקבל משכורת – זה עדיין קיים. זה עושה את ההבדל בין הקיבוץ לבין החוץ. ואין ספק שזה עושה את איכות החיים הקיבוצית שמורה. מה שאולי השתנה זה החלקים הפורמליים יותר של העניין הזה, החוקים, המחויבות של המנהלים לעניין, מחויבות זו  צריכה להתבטא בכסף – שם יש איזושהי התנערות. אבל אל תשכחו שיש קרן גדולה לבעיות "רציניות" שעולות הרבה כסף. בחלק הפורמלי יש בעיה, אבל במהות שלנו – זה נשמר. השאלה אם זה יוכל להישמר לאורך זמן אם לא תהיה גם תשובה פורמלית לדברים.

מונטי: בעולם כולו חוזרים היום לערבות הדדית. זו המגמה, ואני חושב שהיא תישמר. אבל הדור של המנהלים כיום הם קצת כמו נערי האוצר – הם אנשי כלכלה, ופחות מעניין אותם העניין החברתי. יחד עם זאת, עניין הקליטה המסיבית הוא אקט חברתי ממעלה ראשונה.

סמדר: כולם מתפעלים מיופיו של הקיבוץ, אבל אני חושבת שצריך להכניס בחוזה של כל שוכרי הדירות שידאגו שיהיה נקי ומטופח מסביב לביתם. הלכלוך שיש פה בכל מיני מקומות הוא פשוט מזעזע. זה נורא מפריע לי. אתה רוצה להיות שייך? תתאים את עצמך קצת לקודים של המקום. והמקום גם צריך לדרוש את זה ממך. לא כל אחד חייב גינה כמו של מונטי או שלי או של אבא שלי, אבל קצת נקיון!

מונטי: כשהגענו לקיבוץ גרנו איפה שהקוטג' של יעל, ולא עשיתי גינה. אז בא אלי עדי נחמני ז"ל וממש כעס עלי: "אתה חדש פה. אצלנו יש גינות יפות. אתה לא יכול ככה להשאיר את השטח". חינכו אותי, ממש.

נועה: כולם מדברים על הבתים הגדולים האלה, על הגינות, אבל הוועדה שתפקידה להגיד מה צריך להיות אומרת שזה לא עניינה – כל אחד הוא איש פרטי ויעשה מה שהוא רוצה במגרש שלו. זה הקיבוץ החדש. זו הבעיה.

לאה: זה עוד יותר בולט בעיני בקיבוץ הישן, שאנשים משפצים בצורה שפוגמת באווירה הקיבוצית, פוגמת בחזות, שלא לדבר על הפגיעה בשכנים. אתה בא – יש לך מחויבות, גם להתחשב בשכן, ולשמור את החוקים הבלתי כתובים של המקום. ואולי הבעיה היא שהם לא כתובים?

מונטי (בגוון נוסטלגי ועם חיוך): "אני זוכר איך אורי דייג עשה לי את המוות להחליף חלון עץ בחלון אלומיניום. הוא לא נתן לזה לעבור – לקח אותי לבירור למזכירות ולכל מקום שאפשר" ….

לאה:  אכן… בזמנו…  על נוסטלגיה  נמשיך לדבר  ביום אחר  כי כבר כולנו ממהרים.  אבל ממה שעלה כאן בשיחה ומהאווירה הטובה,  אני מרגישה   שיש שביעות רצון  מהתהליכים המאוד מורכבים שעברנו בהצלחה, בעיקר בהשוואה למה שקורה לקיבוצים מתחדשים אחרים בסביבה, יש לנו במה להיות גאים.

כמובן שיש עוד מקום לשיפור, להידוק הקשרים בין חלקי האוכלוסייה השונים, ליותר תמיכה בנזקקים, וליותר אכיפה בנושא בנייה ותכנון בחלקה הפרטית ובסביבה.

אני מזמינה את הקוראים להעלות עוד נושאים  ולחשוב על כל מה שהייתם רוצים לשפר, לשנות, לחזק. תודה למשוחחים, ולאיציק על הכיבוד שזרם לשולחן וחימם לנו את הקנה.