איך נגדיר את קבוצת האנשים שעוברים את גיל 65, ומתקרבים לגילאי ה70 וה 70 פלוס ? זקנים? קשישים? פנסיונרים? גימלאים צעירים? הגיל השלישי? גיל הזהב? דור הסבים? או כינוי ששמעתי לאחרונה – פאניונרים?! (מה זה אומר בדיוק?) אולי לא צריך להגדיר אותם בכלל ואין צורך להתייחס אליהם כקבוצה מוגדרת? ברור לחלוטין שהמונחים "זקנים" ו"קשישים" לא מתיישבים טוב ואינם מייצגים את האנשים הללו, אבל מה כן? ואיך אנחנו צריכים להתייחס אליהם?

שכבת הגיל הנ"ל המהווה סוגיה חברתית מרתקת לא רק בקיבוץ, אלא בכל החברה המערבית. העידן המודרני משנה את אופי הקבוצה שנעה סביב גיל ה-70. בניגוד לעבר לא מדובר עוד בשלהי החיים, אלא באנשים בשיא יכולתם ומרצם. סבים וסבתות הפטורים מעול גידול ילדים ומקבלים עליהם בשמחה שיתוף בגידול הנכדים. הדורשים, בצדק, מנוחה משנות עמל ארוכות ושגרת עבודה מעייפת, אולם דורשים גם להיות חלק אינטגרלי ומועיל בחברה, ליזום וליצור, להחליף עיסוק ולהוביל, לצד צעירים מהם. עם זאת, רבים מהתפיסות הקיימות עדיין לא הסתגלו לכך, ובמקרים רבים מדי, גם אצלנו, ההתייחסות היא עדיין מבולבלת, לא מגובשת.

בקיבוץ, הקבוצה הזאת היא דור שני למייסדיו. הם גדלו בקולקטיביזם, בחינוך המשותף ובאסיפות החברים, יש שזוכרים אותו בחדווה, יש בטינה. הם גם אלו שהחליטו בהיותם שדרת הניהול והמנהיגות העיקרית של הקיבוץ, להתחיל ולסטות מהמודל הישן ולסלול לעצמם ולילדיהם דרך חדשה. עתה משעברו כבר אי אילו שנים מתחילתה של הדרך, זהו גם המקום בשבילם לבדוק לאן הדרך הובילה אותם ומה היא מציעה להם, היום, בהגיעם לגיל פרישה ולשלב החיים השלישי.

הקולות שנשמעו לאחרונה בנוגע לנושא הובילו לעריכת הערב המיוחד הזה. המטרה הייתה לשלב את הגעתם של בני ובנות גיל 70 כמועד סימבולי על מנת לערוך רב שיח אקטואלי סביב הצרכים, האתגרים, וההישגים של שכבת גיל זאת. הרעיון לרב השיח עלה בישיבת מערכת של העלון ויחד עם כמה מבני הגיל הזה, מרים ואסנת מהתרבות, חנוש מהארכיון, טובה מייקלס ועוד הוא קרם עור וגידים.

אל הערב הגיעו רבים, מעל לציפיות. ניתן היה לחוש שאין המדובר בעוד מפגש שגרתי. החברותא, השותפות לגיל והאחווה הגילאית ריחפו באויר וקיבלו מענה בברכה חגיגית שכתבה ענבל סמית, בשם הבנים והבנות (מופיע אחרי כתבה זו), ובקטע קריאה מרגש שנכתב על ידי חנה'לה פרנקל (גינסבורג) ז"ל ב-1984, לכבודה של אותה כיתה החוגגת עתה יומולדת קולקטיבי – בני ה-70. נועה לוי הקריאה את הקטע ואף הוסיפה עליו קטע עדכני.

IMG_0582

 

 הערב החל ברגעים נוסטלגיים – תמונות שחור לבן שהזכירו ימים אחרים. מי הם כל הבחורות והבחורים הצעירים האלו? ילדים בשחור לבן. בשפעת תלתלים או בבלורית מתנפנפת, במכנסי עבודה וחצאיות שבת. על דשאי הגנים, בשדות, בטקסי חג הביכורים. חלקם זיהו את עצמם, חלקם זיהו אחרים. מסע בזמן למחוזות ילדות נשכחים. לעיתים נדמה כי ההתמודדות עם העבר היא משמעותית לפחות כמו הבניית העתיד.

מחזור ח בטיול

מתוך הנוסטלגיה נפרש גם ההווה בשורה של שאלות וראיונות קצרים, בהנחייתה של נירה פארן. חלק מהסיפורים האישיים היו ידועים, חלקם חדשים. היה מעניין לשמוע כיצד אנשים ממלאים את זמנם בהתנדבות, בעשייה, או בעבודה שתמיד חלמו עליה. אנשים גם סיפרו על על ההתמודדות עם היציאה לפנסיה, על שינויים שחוו בחיים, חלקם מחוסר ברירה, חלקם מבחירה ורצון. על הרצון לתת, לסביבה למשפחה, לילדים ולנכדים.

IMG_0577

ייתכן כי החגיגיות של חלקו הראשון של הערב השפיעה על חלקו השני, ואנשים נטו לראות את חצי הכוס המלאה, אולי קל יותר לדבר על המוצלח והטוב מאשר על הרע והקשה.

אבל ניתן היה גם לקרוא בין השורות (של השאלות ושל התשובות) את המצוקות – לעיתים על בלבול ביציאה לפנסיה, על אי ההמצאות במרכז העניינים, על זה שרוצים להמשיך לעבוד אבל לא תמיד מתאפשר, ועל המצוקה הכלכלית של אנשים שחיים בעידן כלכלי תובעני וצריכים להסתפק בפנסיה מצומצמת. אבל המצוקה האחרונה הובעה בעדינות ובשקט (לא בטוח שבפומבי, ועוד בקיבוץ, נוח לדבר על הנושא הזה).

כמו כן הובע הצורך בליווי של האנשים ביציאה לפנסיה בקיבוץ, בהעלאת הבעיות והמצוקות באג'נדה הקיבוצית העכשווית, ובגיבוש פורום רחב בנושא הרווחה של הגיל הזה אבל לא רק.

IMG_0579

נדמה לי שהבסיס לאווירה החיובית ששררה, (כנגד ציפיות של אולי כמה אנשים ל"צונאמי" של טענות ומענות), הוא לא רק רצון לכסות על הבעיות, לטאטא מתחת לשטיח וליצור נעימות מזויפת וחמימה (כפי שרמזו קולות אחדים). הנימה החיובית, מקורה הוא במה שנקרא "גישת הכוחות". משמעותה היא שגם במצבים קשים, וגם באוכלוסיות מוחלשות ונחותות, דווקא שם יש להדגיש את הכוחות החיוביים, החזקים, היכולת לתרומה ונתינה ולא רק הצורך בתלות ובסעד. גישה זאת רואה בהתייחסות שלנו, כקהילה, וחשוב יותר, של בני ה-70 את עצמם, כבעלי כשרון וערך ולא כנטל.

אין זה אומר שאין צרכים ובעיות וחוסרים שיש לטפל בהם. יש ויש! דווקא גישת הכוחות מחייבת ביתר דגש את טיפוח היכולות והתמודדות עם החסרון והחולשה מבחינת הקהילה ומנהיגיה. אלא שזווית הראייה היא שונה לחלוטין כשעוזרים לאדם מתוך תחושה של רחמים והתנשאות או כשעוזרים לו מתוך הערכת הכוחות החיוביים ההכרה בתרומתו לקהילה, וראייתו כחלק אינטגראלי ממנה.

הרב שיח בא להציף בעיות, לתת לאנשים לחלוק מהחוויות האישיות שלהם ולהראות שיש צדדים שונים לאותו מטבע אבל אולי החשוב מכל – להתחיל דיון ציבורי בנושא. האם יעמדו לנו הכוחות לכך?

 

One Response to רב שיח במועדון, היה ודיווח – אמיל זיידמן

  1. תמר לנג הגיב:

    פאניונרים, כמו שכתב אמיל, כווריאציה לפנסיונרים יכולה אולי, בשל האמריקניזציה של השפה העברית, להתפרש כאלה ש"עושים פאן", נהנים מהחיים. מה צר שלא כולנו כאלה. התחלת המילה גם מזכירה פאניקה, אולי זה הרגש האופף חלק מאלה שעומדים בפני פרישה מהעבודה.
    אני פגשתי את המילה בכתיב "פנאיונרים", אנשי הפנאי, כשרק הס' הוחלפה בא'. היא מתאימה כאשר דנים באופנים למילוי שעות הפנאי.

להגיב על תמר לנג לבטל

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

42495896