הפעם אנחנו מארחים את שלומי שרון וענבל סמית בבית של אדם. שלומי וענבל הם למעשה מצעירי קבוצת ה-400.

ענבל, נתחיל איתך – ספרי לנו קצת על עצמך.

ענבל – מאיפה להתחיל? הנכדה של… הבת של… מבחינת "ההשתייכות" שלי בקיבוץ, אני קודם כל חלק משבט הישראלי. יש לזה חלק גדול בתחושת הבית שלי כאן. בכל מקום בחצר הקיבוץ פוגשים מישהו מהמשפחה המורחבת… לשמחתי יש לנו משפחה מאוד נחמדה שתורמת לתחושת הבית. לא ממש גדלתי כאן, בגיל שנה וחצי ההורים שלי עזבו את הקיבוץ, לאמא שלי תמיד הייתה כמיהה לחזור, למרות שמאוד שמחה שיכלה לגדל אותנו בבית ולא בלינה המשותפת. כשהייתי בת 18 ההורים שלי התגרשו וחזרנו לקיבוץ, אמא (דבורה חילי), יאיר ואוהד. הקליטה הייתה עבורי קלה יותר, מכיוון שבגיל שלי היו לי בני דודים: הילה, נעמה ועובד, שקלטו אותי. בהמשך פגשתי את יואל, ואנחנו הורים לשהם ושירה. למדתי בטכניון אדריכלות ועבדתי בזה, אך די מהר הבנתי שנכון לי יותר לעבוד עם ילדים. לאורך השנים שילבתי בין הדברים. לפני כ-11 שנים הגעתי ל'שפרירים' ואז הבנתי שמצאתי את מקומי. התחלתי כשנעה לוי ביקשה את עזרתי במתמטיקה, ועם הזמן הרחבתי את המשרה, עשיתי תעודת הוראה, ותואר שני בחינוך, ואני מאוד נהנית שם. כאדריכלית הייתי בצוות התכנון בתקופה שקידמנו את התב"ע (תוכנית בינוי עירונית), ועסקתי בשיפוץ דירות בקיבוץ. כעת אני בהנהלה וחלק מהנושאים, כמו עדכון התב"ע מוכרים לי היטב.

שלומי… אנחנו משתתפים בצערך על פטירת אביך. תספר לנו קצת על עצמך?

שלומי – נולדתי כאן ובשונה מענבל אני גדלתי בלי משפחה מורחבת. שני ההורים שלי, מרים ויהושע, היו בוגרי אולפן והחליטו להישאר כאן. רוב הילדות שלי חייתי בלי משפחה רחבה גם בארץ – כל הדודים והסבים היו בחו"ל. ההשתייכות שלי דווקא יותר קשורה לאחים שלי. אנחנו מאד מלוכדים למרות שדווקא בענייני הקיבוץ וניהולו אנחנו מסכימים לעיתים רחוקות… כשהייתי תלמיד תיכון הכרתי את המערכת הניהולית דרך שמעון הישראלי באמצעות הכישרון שהוא זיהה אצלי במחשבים. היו לו רעיונות, שחלקם הקדימו את זמנם, למחשב את מערכות המידע בקיבוץ. למשל כתבתי את התוכנה הראשונה לסידור תורנויות, לסידור רכב, בניתי את מערכת העדכן (מסוף בחדר האוכל שבו היה אפשר לראות את המצב בתקציב האישי עוד לפני ימי ההפרטה). לקראת הגיוס שלי לצבא שמעון חיפש מישהו שימשיך את התמיכה בתוכנות הללו, וכך הגענו לגרנות שהקימו בית תוכנה קטן. העברנו להם את התוכנות שכתבתי והם המשיכו לפתח אותן ולתת תמיכה לקיבוץ. בצבא שירתתי כלוחם בגבעתי, אינתיפאדה וכו'. בחופשת השחרור שמעון סיפר לי שעוברים למערכת חדשה – מעל"ה, וביקש שאבוא איתו ל'גרנות'. בסיום הפגישה המנכ"ל הציע לי עבודה. אחרי שעבדתי כמה חודשים בשטיפת הכלים בחדר האוכל… התחלתי לעבוד ב'גרנות' ומאז אני שם. אני עוסק בתחום מחשוב רצפת הייצור ב'אמבר' שהיא חברה ממוחשבת לחלוטין. כיום אני חבר בפעם החמישית בהנהלה.

מרשים. מדוע חשוב לך לאורך השנים לתרום בהתנדבות לקיבוץ?

שלומי – הנושאים האלה תמיד העסיקו אותי. מאז שהייתי צעיר הכרתי מבפנים את הצד הכלכלי, התעניינתי במה שנאמר במועצה וכו'. את תהליך השינוי הרגשתי על עצמי – כשהתחלתי לעובד ב'גרנות' זו היתה "שליחות" מטעם הקיבוץ. עם הזמן היה מעבר מתחושת בעלות לתחושה של עבודה כשכיר. לדעתי גם החברים ב"גת" הרגישו את המעבר הזה, וזה לא היה פשוט. מספיק שנים הייתי בקיבוץ של פעם ויכולתי לחוש את המרמור של מי שעבר מ"בעלים" ל"שכיר", בפועל זה לא קרה לי. יש לי ראיה שלוקחת בחשבון את הצד של המערכת וגם את צד החברים. הרגשתי שאני יכול לתווך – להסביר להנהלה למה תהליך השינוי קשה לחברים וגם להסביר לחבר מדוע תהליך השינוי מתרחש. למה אי אפשר גם להיות במצב כלכלי מבוסס וגם "שיעזבו אותנו בשקט" ושנמשיך להתקיים כמו בעבר. הרבה פעמים אני מוצא את עצמי בשיחות אחד על אחד עם חברים ומסביר את התהליכים הללו.

כשבחרו את הוועדה הראשונה בקרן עזרה הדדית נבחרתי, ובמשך 8 שנים הייתי יו"ר הועדה. זו פעילות ציבורית שונה מפעילות המועצה וההנהלה. הרגשתי שגיליתי על עצמי דברים שלא ידעתי שיש בי. כצעיר הייתי שחצן למדי, מאמין ביכולות ובאינטלגינציה מעל הממוצע שיש לי. די בזתי למי שהרוויח מעט והיה בשולי החברה. אבל גם הלידה של הבן שלי, גיא, וגם השיחות שניהלתי במסגרת התפקיד בקרן לימדו אותי אחרת. בפניה לקרן יש חשיפה מצד החבר ובקשה לעזרה של מי שלא יכול להתמודד לבד. אז מי שכבר עבר את המשוכה של ההחלטה לפנות – פונה ונפתח באופן אישי. הרגשתי טוב כל פעם שמישהו פנה וסיפר לי על הקושי שלו. הרגשתי שהצלחנו בשינוי של הקיבוץ. מצד אחד כל אחד חי את חייו הפרטיים, הכסף, הבית וכו'. מצד שני אנחנו חברה ויודעים לנהל ערבות הדדית. גיליתי הרבה אנשים שבתפקידם ושלא בתפקידם – יש ממש עשרות – עוזרים זה לזה. אף אחד לא נופל בין הכיסאות… בין אם בדרך הרשמית ובין אם מסביב. כשהיו פונים אלי והייתי מברר עם בעלי תפקידים פרטים לגבי החבר שפנה, כבר כולם ידעו והיו נכונים לעזור. כעת נבחרו לתפקיד אנשים אחרים ואני בטוח שהם יעשו עבודה מצוינת.

ענבל, את מתעסקת בנושא הסברת השיוך, אנא הרחיבי מעט

ענבל – אני חברה בצוות ההסברה יחד עם מוטי ואדם. רוב העבודה מתבצעת בצוות שמרכזים ציון ואייל, והם עושים עבודה אינטנסיבית ורצינית. התפקיד שלנו הוא להנגיש את התהליך, להביא אותו לחברים באופן ידידותי יותר. מדובר במהלך מאוד משמעותי לקיבוץ. שבאופן ברור הוא שונה משינויים קודמים שנעשו. הפעם לא מדובר רק בשינוי של עיקרון זה או אחר, אלא שאנשים יצטרכו להוציא הרבה כסף מכיסם. כשעשינו את ההפרטה היה לחץ שנבע מחוסר וודאות, התחושה הייתה שכל שכבת גיל הרגישה שהיא מפסידה מהמהלך, אבל היה ברור שזו הדרך שתקדם אותנו כקהילה. היום לדעתי יש מתח מאוד חזק בין ההיבט האישי לקהילתי. ברמה האישית אנשים יכולים לומר, "אני מסודר, למה אני צריך עכשיו להוציא כסף?". ברמה הקהילתית אנשים מבינים שקליטת הבנים היא הצעד הנכון. המשפחות החדשות שהצטרפו אלינו חידשו את חיי הקהילה. אם נסתכל על התרבות כמשהו שמשקף את התהליך, הרי בעבר התרבות הלכה ודעכה ולאנשים כבר לא היה כוח להשקיע, ואילו בשנים האחרונות יש חיים תרבותיים עשירים שאנשים רבים שותפים להם. ברור שהבניה של שכונות הבנים היא זו שהחזירה את החיים לגבעת- חיים. לא מזמן אמר לי מישהו מאחד הישובים המבוססים בעמק חפר שהיה רוצה לגור כאן, כי "לגבעת חיים איחוד יש וייב טוב, וכולם באזור יודעים את זה". אני מסכימה איתו… בנקודת הזמן הזו אנחנו צריכים לשאול את עצמנו – האם אנחנו מתכנסים כל אחד לביתו ולאינטרסים שלו, או שאנחנו רוצים להמשיך להצמיח את הקהילה הזו, לראות את הילדים שלנו גדלים כאן וחוזרים לכאן. כדי להמשיך את הקליטה צריך להמשיך בתהליך השיוך, על אף העלויות הכרוכות בו, כאשר תהיה מעורבות ותמיכה של הקיבוץ על מנת לאפשר את התהליך. כרגע אנו בשלב שהציבור יכול להגיש הסתייגויות על הצעת ההחלטה שההנהלה הביאה למועצה.

לא היו הרבה הסתייגויות נכון? איך את מסבירה את זה? הרי יש קולות נגד והעניין סבוך

ענבל – לדעתי הקולות המסתייגים מגיעים בעיקר משני היבטים: הקושי הכלכלי לממן את השיוך, והיבט "הצדק החלוקתי" (קבוצת "הבן השני"), שני נושאים שנוגעים בכולנו. תהליך השיוך מבוצע בשני שלבים: החלק הראשון הוקדש ללמידת הנושא, כאשר בסיומו נחליט על התקדמות, תוך בחירת אחת החלופות (חלופת האגודה או חלופת המגורים) או עצירת התהליך. ההפרדה לשני שלבים נועדה לזקק קודם כל את הרצון שלנו כקהילה לגבי חשיבות השיוך והשפעתו על אופי החיים שלנו כאן, ולאחר מכן, בשלב השני, התמודדות עם כל הקשיים הכרוכים בכך, ומציאת פתרונות שיאפשרו לנו לקדם את הבחירה שלנו. צוות השיוך בוחן באופן מאוד רציני ויצירתי דרכי מימון אפשריות, ואת הרעיונות היישומיים נראה בהמשך. נושא פתרונות הדיור ל"בן שני" יעלה על שולחן הדיונים, ואני בטוחה שגם כאן יהיו כיוונים מעשיים לפתרון. למרות הרצון הבסיסי שלנו שכולם יהיו מרוצים, צריך לזכור שיש לנו מלאי מגרשים מוגבל מול רצון של הרבה בנים להיקלט. לכן חשוב להתקדם בתהליך, כי בלי שיוך – לא בנים ראשונים ולא בנים שניים/ שלישיים, לא יוכלו להצטרף כחברים בקהילה. ובחזרה לשאלה – לדעתי היה מיעוט הסתייגויות, מכיוון שהחברים הבינו שיהיה מקום מאוד מרכזי ללבן את כל הסוגיות הללו בשלב השני של התהליך, שלב שבסופו שוב תהיה החלטה על שיוך או עצירה, כך שהדברים מתבצעים באחריות, ועם כל הזמן שנדרש.

שלומי – יש בעיות נוספות שייפתחו, שעד היום לא עלו. למשל אני והאחים שלי וגם ההורים שלי לא נרשמנו בכלל לרשימה הראשונה והשנייה של שכונת הבנים. יש כמה עשרות כאלה שהם בכלל לא ברשימות אפילו לא של בן ראשון. כלומר כל הדיון על בן ראשון ושני אינו לוקח אנשים כמונו בחשבון. וישנן עוד שאלות נוספות שלדעתי צריך לפתוח.

יש הטוענים שלא צריך לפתוח את כל הנושאים, שזה יכניס את הקיבוץ לאנדרלמוסיה.

שלומי – לדעתי כן צריך. אבל צריך להסתכל קדימה ולא אחורה. יש פתרון מסוים שקשור לאותיות הקטנות בהסכמים שעליהם חתמנו – כל החוקים של הבן הראשון, השני וכו' קשורים לתב"ע של 400 יחידות בניה. כשנוסיף 150 נוספים יתכן שאפשר יהיה לשנות את הכללים, אבל זה, כאמור, רק לגבי העתיד.

מה לגבי שכונה ג'? האם לגביה תהיה פתיחה מחדש של רשימת הנרשמים?

ענבל – הרישום לשכונה ג' בוצע כשהערכת המחיר עמדה על כ-2 מיליון (פלוס) ₪. אם יעבור תהליך השיוך והמחיר ירד, יהיו אנשים נוספים שיוכלו מבחינה כלכלית להצטרף לשכונה, חלקם קודמים בתור למי שנרשם. נראה לי נכון שלאחר שיירשמו אנשים נוספים, תאורגן הרשימה מחדש, על פי כללי התור המקובלים שלנו. לדעתי הנושא עוד לא עלה לדיון מסודר.

שלומי – אני מהבטן חושב כמו אבא שלי, כלומר שצריך לחכות ולראות מה קורה בקיבוצים אחרים ובכלל סביבנו. אבל כמו שענבל אמרה קודם יש כאן איזו רוח שהקהילה החליטה עליה. אנשים לדעתי לא צריכים ללכת לשיוך רק כדי שהבית שלהם יהיה עוד יותר שלהם, אלא כדי שיהיה אפשר לבנות כאן ולקלוט בנים, אחרת הישוב לא רק יעצור במקום אלא ישקע. במובן זה מדובר במהלך עבור כל אחד מאיתנו לא רק עבור מי שיוכל להכניס בן שני או לקבל נייר מהמדינה שמכיר בזכותו על הבית.

ואם יחליטו שלא הולכים על השיוך הקנייני?

ענבל – אני מניחה שיהיה מדובר על עצירה זמנית, כיוון שבסופו של דבר אנחנו מעוניינים בבנייה ובקליטת הבנים. כמו כן מרחפת עלינו איזו עננה שאומרת שאם לאורך זמן יסתבר שאנחנו לא מקדמים את 150 המגרשים הנוספים שקיבלנו, ייתכן שרמ"י יפרשו זאת כאילו אין לנו ממש צורך בהם, ואז יש חשש שיופנו לאכלוס עפ"י דרישת השוק, ללא עדיפות לבני משק. גם המגרשים כמובן לא ילכו ויהיו זולים יותר כי אנחנו באזור מאד מבוקש. אין ספק שמבחינתנו חשוב לקחת אחריות על התפתחות הדברים, על תהליך השיוך והקליטה. אחרי הכל – זה הבית שלנו.

מה לסיום תרצו לומר לקוראים?

ענבל – בהנהלה היום יש ארבעה חברים ותיקים (מירה'לה, אבי שלומי ואני) וארבעה חברים חדשים (איילת, יאיר, רונן וציון). העבודה עם הצעירים זו חוויה מדהימה בעיני כי הם מביאים איזה ניקיון ניהולי, משהו מאוד ישר ומישיר מבט למציאות. בקיבוץ של פעם היו לפעמים עיגולי פינות וחוסר שקיפות. בדיונים שונים בעבר ראינו איך כל קבוצת-אינטרס מנסה למקסם את ההישגים עבור עצמה. צעירי ההנהלה ("החברים החדשים"), בהרגשה שלי, מביאים מצד אחד היבט מאוד רציונלי, שנשען בשקיפות על פרוצדורות והחלטות שהתקבלו, ומצד שני, יש להם ראייה חברתית-קהילתית מאוד רחבה ואחראית, מאוד לוקחת בחשבון את כל מגזרי האוכלוסייה, את כל שכבות הגיל. אני יכולה להגיד שהידיעה שאלו האנשים שימשיכו להוביל את הקיבוץ מייצרת בי סוג של שקט.

כחברת הנהלה קצת חסרה לי הנגישות לשיח הציבורי. רובנו עובדים בחוץ (אני עובדת ב'שפרירים', אבל גם שם כבר לא פוגשים יותר מדי אנשים מהקיבוץ…). רוב חברי ההנהלה כבר לא נמצאים באינטראקציה החברתית האינטנסיבית שפעם אפיינה את הקיבוץ, פחות שומעים את "הרחוב", את רחשי הלב של החברים, וזה חסר. בגלל טווח הגילים של חברי ההנהלה, כל אחד מביא את הקולות שהוא שומע מקבוצת הגיל שלו ומהסביבה שלו, כך שבפועל כן מתקיים הדהוד של השיח הציבורי.

שלומי – אם להתחבר למה שענבל אמרה, אולי צריך לייצר איזה "שולחן חדר אוכל" חדש. לצערי משהו מתרבות הדיון הקלוקלת של המדינה מחלחל גם לכאן וזה קשור לדעתי לחוסר המפגש האישי. אולי הפתרון יהיה לשחזר את השיחה של פעם. לא מקום שבו באים לדבר על ענייני הקיבוץ אלא באים למשהו אחר והדיבור על החיים כאן עולה "מהצד". אולי זה יצטרך להיבנות דרך הצוותים השונים – של תרבות, של החלטות…

ענבל – אולי יש כאן אפקט של מטוטלת – ממצב של ביחד מאוד טוטלי לאינדיבידואליזם מאוד חזק. אחת התרומות של שכונת הבנים זה שהיא מחזירה את המטוטלת לאמצע.

תודה רבה לכם!