"צריך להבין", אמרה יפה, "הטנגו הישראלי הוא סיפור חיי. רק אני אספר אותו ולא בשום ראיון. הנכדה שלי אומרת :'סבתא, סבתא אבל את לא סבתא' ".

בחיפושיי אחר הסיפורים שמאחורי השירים הגעתי בשנת 2006 לפגישה עם יפה ירקוני.

יפה… אולי בכל זאת צימוק קטן על "באב אל וואד"?

יפה מספרת על מלחמה. על השתתפותה בלהקת החי"שתרון, והכל בנוסטלגיה. "פעם פניתי אל חיים-גורי שיכתוב עבורי שיר אהבה אז הוא כתב על הירקון. בא בעלי, שהיה מפקד בצבא, ואמר לו: "ווס אהבה? מה יש שם לאהוב שם בירקון? אפילו לנשום אי אפשר שם מרוב סרחון!! תכתוב על המכוניות השרופות שבדרך לירושלים! כך נולד השיר הזה". אז על הטנגו הישראלי לא הרחיבה אבל על נושאים שונים דיברה. היא סיפרה כי לפני חתונתם אמר בעלה: או דירה או נסיעה לחו"ל, אמרה דירה ורק ברחוב פרוג ובהמשך נשמע מדוע.

 שלוש בנות לה. נו!! ונכדים מה?? "אוי על מה אתה בכלל מדבר? כבר שכחתי מה זה, כולם גדולים. גם כשהיו קטנים וגם היום הם מתייעצים איתי בנושאים רבים כולל לימודיים. מפגשים וחגים נערכים כאן ואני מבשלת ואופה לכולם". יפה מספרת: "גרטרוד-קראוס לימדה אותנו מחול. גרנו בגבעת-רמב"ם. קיבלנו מאימא שתי לירות לחודש. אבא היה איש קשה מאד חולה באסטמה וגם בקמצנות. הם נפרדו ואימא גידלה את כל ארבעת הילדים. הופענו ביחד כילדים וקראו לנו "משפחת בימתי" – בנימין מלכה תקווה ויפה. לאמא עזרתי בעבודות הבית. פעם נגמר הכסף ואמא אמרה שלא אוכל יותר ללמוד מחול. לקחה אותי גרטרוד קראוס ואמרה לי שאבוא ואנקה לה את ביתה והיא תשלם לי. אצלה למדתי מוסיקה קלאסית. היא עיצבה את חיי. רציתי לגור ברחוב פרוג רק בגלל שהיא גרה שם. היא האישה הנערצת עלי ביותר.

 "להכין תקליט שירי ילדים", היא אומרת, "זאת אחריות גדולה. זה צריך להיות גם חינוכי וגם משעשע. ילדים מקפידים ויודעים בע"פ שירים. פעם בהופעה שרתי את השיר 'פיטפוט מארץ ליליפוט'. את שתי השורות האחרונות לא זכרתי ואלתרתי במקום מילים אחרות. ישב לפני בשורה הראשונה ילד ואני רואה שהוא מנענע בראשו מצד לצד. אחרי ההופעה הוא ניגש אלי ואמר: 'תדעי לך שילדים יודעים אם את טועה וחוץ מזה זה לא היה בחרוזים'. "

דיברנו על ותיקים, זיקנה והשבר שלהם במדינה. היא אומרת שאין לה אף טענה אליהם גם אם ירצו לעזוב את המדינה. שאלה: מה היא הזיקנה בעינייך? תשובה: "מה זה בכלל המילה הזו? אני לא יכולה לדבר על אנשים אחרים. אם אני עושה עמידת ראש ביחד עם הנכדה אז אני לא זקנה. בכלל מה אני אוסיף להם שהם לא יודעים עלי" .

מה את אומרת על הקיבוץ כצורת חיים?  "אתה יודע מה? אף פעם לא אהבתי את זה.  באתי לשיר וכאשר נזקקתי לשירותים הלכתי רחוק למקום שאפילו לא היה על מה לשבת… ועוד בדרך את כל הנעירות האלה והיללות של השקאלים. לא!! לעומת זאת אהבתי את האוכל בקיבוצים ".

 בתשובה לשאלה "איזה תלמידה היית?" היא עונה כי מוריה למוסיקה לא התרשמו כלל מקולה. היא אהבה מאד את שעורי המוסיקה ויותר מכך תנ"ך, תלמוד ומשנה.

אני בעצם קווקזיה, ובבית שלנו שמעו מוסיקה מזרחית. זה נכון שלא שרתי הרבה מהשירה הזאת. מה שקשור לשירים מרוסיה זה פשוט  מלודיות יפות  שתורגמו  או שאחד מהמשוררים שלנו כתב להן מילים. אין כאן סוד גדול. את גורי, חפר, ארגוב, אלתרמן, ביאליק ואחרים אהבתי מאד ואתם נשארתי". בינה לבין עצמה: "אנשים לא מבינים שביום כיפור כמעט הלכה לנו כל המדינה!! די מספיק עם זה!!! צריך לתת להם מדינה! הם שם ואנחנו פה. שירושלים תהיה עיר העולם ורק בפיקוח שלנו. שגם להם תהיה שם בירה. רק אז יהיה שקט. כמה זמן הם יכולים להיות במצב כזה? מה העקשנות הזאת? הרי את הכותל שאנחנו רואים היום בנו התורכים, שלנו בכלל מתחת לפני האדמה!!  ניכר בה שנסערת היא על כך.

מתקבל הרושם שגם היום הסבתא הזו לא תירתע מסיבוב הופעות נוסף. היא מספרת בכאב גדול על השבועות האחרונים ועל תגובות הציבור לדבריה ובמיוחד כואב לה תגובת חבריה למקצוע.  "עברנו כבר זמנים יותר קשים מאלה". אישה בעלת אנרגיות רבות, רהוטה בדיבורה, יודעת טוב מאד מה היא רוצה בחיים ונראה כי גם נהנית מהם לא מעט. נדם קולה.