אמיר שפט, 38, בן זוגה של שירה רובין, אבא ללינה (6) ודוד (2.5), צייר.
שירה, אמיר וילדיהם מתגוררים בקיבוץ. הם עברו מספר בתים בשנים האחרונות ומאד רוצים להמשיך ולגור פה.

הראיון נערך לרגל השתתפותו של אמיר בתערוכה קבוצתית המוצגת במוזיאון פתח תקווה, בניצוחה של האוצרת סמדר שפי. המוזיאון בפתח תקווה בחר להקדיש את כל החלל שלו לציור, כך שלצד התערוכה היפה של שפי, מוצגת תערוכת ציור גדולה נוספת שאצר לארי אברמסון. ביחד, שתי התערוכות מאפשרות למבקר במוזיאון לראות בבת אחת חתך רוחבי איכותי ומגוון של הציור בישראל היום.
את הראיון עם אמיר אנחנו עורכים בסטודיו שלו, הנמצא במתחם היד השניה, אותו הוא חולק עם צביה קרול, אשר מעבירה חוגי יצירה לילדים ומבוגרים.

בבושקה מס 33. שמן על בד. 200 על 190. עבודה בתהליך

בסטודיו פזורות תמונות ענק של בבושקות אדומות שאמיר צייר, בגודל 2 מ' X 2 מ', וכן שולחן גדול ועליו מונחים חומרי הגלם של צביה.

אמיר נולד וגדל בשכונת בית הכרם בירושלים, עשה תואר ראשון בכלכלה ואמנות באוניברסיטת בן גוריון, ולאחר מכן למד שנה בבית ברל שם הכיר את שירה רובין.
בסיום ובמקביל לעבודתו בבית ברל, למד וצייר יחד עם הצייר ארם גרשוני, ובהמשך סיים תואר שני באמנות בבצלאל.
בין לבין התחיל ללמד בבית הספר לציור "התחנה" בת"א, בניהולם ובבעלותם של הציירים ארם גרשוני ודוד ניפו.
לפני כשנתיים החל לעבוד באופן בלעדי עם גלריה גורדון, שמייצגת אותו עד היום.

נקודת המפנה, החשיפה, התרחשה לפני כשנתיים, בתערוכת "צבע טרי". אמיר הציג תחת כנפי גלריה גורדון, ונחל הצלחה גדולה, כאשר כל ציוריו נמכרו. מאז השתתף בתערוכות קבוצתיות והוא מציג בגלריה גורדון, במוזיאונים ובחללים ציבוריים, ועבודותיו נמצאות באוספים פרטיים, חללים ציבוריים וכן באוספי אמנות בחו"ל.
אמיר מספר שהוא התחיל מציור ריאליסטי ופיתח שפה אישית המבוססת על המפגש בין הריאליסטי למופשט, סביב מוטיבים מעולם הקיטש, מה שכונה בתערוכה האחרונה: "Spiritual Kitch".
הניגוד בין הריאליסטי למופשט, תואם במידה רבה את המורכבות בדמותו של אמיר, בה משתלבים יחד הריאליסטי (לימודי הכלכלה) והמופשט (אמנות). הייצוג של ניגוד זה בא לידי ביטוי ב"סדרת האופוזיציה", בה שילב אמיר בין שני אובייקטים, האחד ריאליסטי (בננה, ענבים, חסה וכו'), והשני מופשט (אובייקטים שונים).
לדבריו, הכשרה בתחום הציור הריאליסטי דורשת זמן ואימון ממושכים, לפעמים כדי 10 שנים. רבים מהציירים מתחילים להציג כבר בתקופת ההכשרה אך למעשה רק לאחר מכן יכולה להתפתח שפה אישית בשלה.
אמיר עובד, להגדרתו, "כמו פקיד": קם בבוקר, הולך לצייר עד אחר הצהרים, ולא מחכה למוזה, אשר לפעמים באה (והולכת), ולעיתים לא מגיעה בכלל. "בהתחלה הרגשתי קצת לא נעים – איזה מין אמן אני אם אני עובד ככה מסודר… אבל אז קראתי שגם מארק רותקו, שהוא אולי האמן הכי רוחני בתקופה המודרנית, עבד 9 עד 5 ואז הפסקתי להתבייש בזה".
שאלתי אותו אם הפיכתו לאב, שינתה אצלו את סגנון הציור או יצרה אצלו הסתכלות אחרת על האמנות. הוא ענה שבעקבות החשיפה שלו למדבקות וקשתות שיער, נוספו ליצירתו מוטיבים מתחום הקיטש – "לינה כועסת עלי קצת כשאני גונב לה את המדבקות, אבל אני משתדל להחזיר". כמו כן, העבודה בסטודיו המשותף עם צביה, שעובדת עם ילדים, משפיעה על יצירתו לא מעט. תערוכת היחיד האחרונה שלו בגלריה גורדון "כוכבלבפרפרקשת" ממחישה במידה רבה את ההשפעות שיש לאותם אלמנטים מחווייתו כאבא ומסביבת עבודתו, על סגנונו ובחירותיו האמנותיות. זאת בנוסף כמובן להשפעת ההורות על הנפש…

אופוזיציה. שמן על בד. 50 על 60. 2016 אוסף פרטי

אמיר גורס, שלאמנות במיטבה אין תוכן ספציפי, היא משקפת את הדרמה האמיתית של החיים: מעגל החיים והמוות, הדרמה של הזמן, ילדות-בגרות-זיקנה, כל האנשים שהיית, כל האנשים שתהיה, וכפי שכינה זאת רותקו: "הטרגדיה של המצב האנושי" (אמיר אומר שהוא מכנה את זה דרמה ולא טרגדיה כי יש בזה גם הרבה טוב).
לתפיסתו, אמנות מיטבית צריכה להכיל עצב ושמחה, שקצת הוגלו מהז'רגון האמנותי, והוחלפו במילים מהפילוסופיה הצרפתית, שאף אחד לא באמת מבין את משמעותן. בציוריו הוא מחפש את התמהיל בין שמחה לעצב, בין מוות לחיים, את המתח בין עבר הווה ועתיד.
לשאלתי, איפה הוא רואה עצמו בעוד 5-10 שנים, הוא ענה שהוא רוצה לכבוש את העולם, להציג במוזיאונים החשובים בחו"ל, באופן טבעי…
מבחינתו, הכיוון הוא חו"ל, כי שם מתרחשת סצינת האמנות. העולם יותר פתוח ויש הרבה אפשרויות להתרחב (אם כי במקביל התחרות גדלה). בשיחתנו עלה שיש היום גלריות שמנסות להנגיש אמנות לקהל הרחב, ולמכור במחירים נמוכים יותר. זה בעייתי בעיניו, כי יצירה משמעותית ועמוקה דורשת זמן ממושך, והמחיר שלה משקף את הזמן שהושקע בה, לעיתים שבועות ארוכים. יצירה כזו לא ניתן למכור במחיר נמוך. לכן, לדבריו, הנגשת הציור לקהל הרחב מייצרת אמנות "זריזה" שהיא עמוקה פחות.
לדבריו, הנגשת הציור לקהל הרחב הוא תפקידם של המוזיאונים, בהם נעשית בחירות אמנותיות שאינן מושפעות מטעם הקהל, ושם יכול הציבור להיחשף לאמנות גבוהה ואיכותית.
בתחילת הראיון נכנסו לסטודיו, באופן ספונטני, עוברי אורח שביקרו במתחם היד השניה, ולאחר שראו את התמונות של אמיר, בהן מצויירות בבושקות ענקיות ואדומות, נתן אחד מהם לאמיר בבושקה ירוקה שהיתה אצלו באוטו. אמיר צילם את הבבושקה הירוקה, ואמר שיצייר אותה. אולי תחילתו של מהפך צבעים בציורי הבבושקות שלו…

האתר של אמיר